עיקרון הרצף: עינת ויצמן חוזרת לילדות
עינת ויצמן, שחקנית וכותבת. נשואה לאיתן, אם למינה (4) וסופי (בת שנה). חיה בתל אביב: איך היה להיות ילדה, איך זה להיות אמא
"הרבה לפני חוגי הדרמה עבדתי על הצגות עם החברה שלי. בהתלהבות רבה היינו מכינות מופעים והצגות לאמהות שלנו. היום, כשאני מלמדת משחק, אני מגלה שהרבה אנשים מחפשים במה, לכן הכמיהה שלי לבמה לא מבשרת על איזו נטייה דווקא. בחוג לדרמה בחיפה נפרדתי בעצם מהביישנות שלי. פשוט הרגשתי שזאת לא אני על הבמה, זאת הדמות, וכך מצאתי לי מקום בעולם ויכולתי לדבר ולהתבטא, כך שלמעשה בכיתה ח' התחלתי לדבר. אני חושבת שמאז נפתחתי. קרה לי שם משהו. כשזה היה בבית, בסביבה הקטנה והמוגנת, לא התחולל בי שינוי דרמטי. השינוי קרה ברגע שיצאתי החוצה. אמא שלי הבינה איזה שינוי זה חולל בי. היא ראתה שהבת שלה מתמלאת ביטחון.
"למרות זאת ועל אף הפצרותיי, ההורים שלי סירבו לשלוח אותי לבית הספר לאמנויות ויצו. זה עמד בניגוד לחינוך הגרמני שמחייב השכלה במקצועות ריאליים, ולכן נשארתי בבית הספר הריאלי. אני כמובן שנאתי מאוד את בית הספר הריאלי, כי היה בו חינוך צבאי ציוני שהגביר את מרד הנעורים שלי, אבל עם זאת קשה לי לומר על משהו שקרה בעבר שהוא היה טעות, מפני שזה מה שעיצב אותי להיות מי שאני. גם אם היה לי קשה, היום אני לא מתלוננת".

"כאמא, אני כבר מזהה אצל מינה, בת 4, נטייה אמנותית של משחק. הרבה בהשפעתי. אני משחקת מולה, קוראת לה סיפור והדמויות קורמות עור וגידים. אנחנו ממציאות כל מיני דמויות ומשחקות אותן. למעשה היא כל הזמן רואה את זה בבית. היא ממש אוהבת משחקי תפקידים ואלה המשחקים שמעסיקים אותה יותר מכל.
"בזכות מינה גיליתי על עצמי משהו שלא ידעתי. היא זו שגרמה לי לפתח את יכולת הכתיבה שלי. פתאום בקע ממני ספר ילדים שעתיד לצאת לאור בחנוכה. זה לא שאמא שלי עודדה אותי. זו היתה מינה. הספר נולד מתוך סיפור לפני השינה, מתוך הייאוש שלי מהספרות המאוד לא פמיניסטית שיש לילדים. החלטתי לספר לה סיפור פמיניסטי ופשוט העליתי אותו על הכתב. היא היתה שותפה
"לפעמים אני מצטמררת מהמחשבה שמינה תרצה להיות שחקנית, ושיהיה לה קשה ומאכזב, אבל עדיין, אם זה מה שהיא תרצה לעשות אני כמובן אלך איתה. הכי חשוב שהיא תהיה מאושרת. אני לא סגורה על זה שזה המקצוע שיכול להביא אושר, אבל אני מסרבת להיות קטנת אמונה".