שמחת זקנתי: מסרבים להיות סבא וסבתא
אף פעם אין להם זמן לקחת את הנכדים לקניון ובמקום להיות בייביסיטר הם מעדיפים ללכת לתאטרון. לפעמים הם אפילו כועסים על הילדים שהחליטו להרחיב את המשפחה בלי לשאול לדעתם. ישראלים בני הגיל השלישי מספרים למה הם מסרבים להתמסר לתפקיד סבא וסבתא
"העולם שלי מורכב מעבודה, משפחה וחברים", היא אומרת. "העובדה שנולדו נכדים לא שינתה לי את החיים. אני לא מדברת עם הנכדים כל יום, אני מאוד עסוקה, ופתאום יכול להגיע יום שלישי ואני קולטת שעוד לא דיברתי איתם והתעדכנתי. ללא ספק אני סבתא פחות משקיענית מרוב הסבתות האחרות".
אמזל אומרת שהיא עדיין מרגישה מחוברת לנכדים בדרכה, פשוט אין לה זמן או רצון להיות סבתא במשרה מלאה. "אני אוהבת את הנכדים ומשתדלת לראות אותם בסופי שבוע לארוחת ערב, אבל לא תמיד זה יוצא. אני משלבת את הסבתאות בעולם שלי ולא להפך. לא תתפסי אותי מדברת בקול מתיילד או לוקחת נכד ללונה פארק. בכלל, אני קובעת את המינון שמתאים לי ופעם בשבוע זה מספיק. סבתא זה לא בייביסיטר. כאמא צעירה מעולם לא ביקשתי עזרה מאף סבתא. זה לא התפקיד שלהן ואני חושבת שככה זה צריך להיות. נראה שיש אנשים ששוכחים את זה".
אמזל מאמינה שהעובדה שהיא אמא לשלושה בנים משפיעה גם על יחסה לנכדים. "לעולם לא אהיה בסטטוס של האמהות של הכלות שלי", היא מסבירה. "באופן טבעי האמהות הצעירות פונות לעזרה לאמהות שלהן, זו דרכו של עולם. האמהות של האבות פחות מוזמנות לקחת חלק, אלא אם כן יש איזו בעיה מיוחדת.
יש לי מערכת יחסים מצוינת עם הכלות שלי ואני לגמרי מבינה שנוח להן יותר לפנות לאמהות שלהן. האמא של אחת הכלות גרושה ויש לה זמן פנוי כך שזה היה לה כמו מתנה ומאוד שימח אותה. אני מניחה שאם היו לי בנות, המעורבות הייתה יותר גבוהה, אך גם אז לא הייתי הופכת לסבתא טוטאלית".
אמזל ממש לא לבד ברתיעה שלה מתפקיד הסבתא. כשנודע לרבקה, גרושה בת 52 מאזור המרכז, שבתה הבכורה בהריון, היא שקעה בדיכאון. היא נתנה ביטוי לתחושותיה ב"פורום הישראלי לסבים וסבתות" באינטרנט, בניסיון לקבל תמיכה וחיזוק.
"מעולם לא דמיינתי שזה מה שארגיש כשאשמע על כך. בכלל לא שמחתי, נהיה בתוכי כעס רב עליה. כמובן שעשיתי הצגה כאילו אני שמחה, אך אני מזדעזעת מהמחשבה שאני סבתא", כתבה. "אני גרושה זה עשר שנים, ומחפשת בן זוג, שגם ככה זה קשה בשוק הבשר של היום, שזקנות לא שוות. אני גם רוצה לבלות, לעשות ספורט, ללמוד ולעשות מה שאני אוהבת ולא הספקתי.
"מה שמפריע לי הוא שהסביבה צוחקת איתי כאילו בחברמניות, וקוראת לי'סבתא רבקה'. קשה לי להתחבר לזה שלבת שלי יהיה ילד. מה, היא רק ילדה. אני מקנאה, אני כועסת שהיא עסוקה בעצמה. אני לא יכולה לספר לה כמובן על התחושות שלי, ולא נותר לי אלא להתעניין ולהיות לצדה על אף התחושות הללו".
בפורום אחר מספרת רונית, אלמנה בת 54 מקיבוץ בצפון ואם לשלושה ילדים בוגרים, כי המחשבה על הפיכה לסבתא מעוררת בה "סלידה. אני לא יכולה לדמיין
עיון בתגובות להצהרותיהן של רבקה ורונית, מגלה עד כמה החברה שלנו מתקשה לגלות סובלנות כלפי גישות שאינן עולות בקנה אחד עם הדחפים המשפחתיים של רוב האוכלוסייה. לא מעט מכותבי הטוקבקים טענו שהשתיים "לא נורמליות" ושלחו אותן לטיפול פסיכולוגי דחוף.
לרונית יש תאוריה משלה מדוע הידיעה שתכף יהיה לה נכד מעוררת בה כזאת רתיעה. "כשבני הקטן היה בן תשע הוא ניצל בנס מתאונת דרכים. הוא היה יכול לסיים את חייו בתאונה אבל במזל רק נפצע ברגלו והחלים לגמרי. הטראומה הזו ליוותה אותי שנים רבות, כאשר היה בצבא ואחר כך כשטייל בחו"ל, ועד היום לא השתחררתי מזה לגמרי. אני לא יכולה לשאת את המחשבה על דאגה כרונית לילד קטן וחסר ישע. אני מניחה שהשורשים שלי לאי הרצון להפוך לסבתא כרוכים בנסיבות חיי הסובייקטיביות. אני עייפה - תנו קצת שקט".
איך הסביבה הקרובה מגיבה?
"אני חיה בקיבוץ, סביבה שמצד אחד היא מאוד מחבקת ומצד שני חונקת, ולכל אחד יש מה להגיד. אני לא מייצגת את רוב הנשים בגילי ויש לי הרבה חברות שלא מבינות את זה ובטוחות שאני אשתנה ושאני עוד אדבק בחיידק הסבתאות. אני מכבדת כל אדם וחשוב לי שיכבדו אותי ואת דעותיי".
את לא מרגישה חריגה?
"אני עוד יחסית צעירה, אבל יש לי כבר כמה חברות שהן סבתות ואני ממש מתבוננת בהן ולא מתחברת. זה נראה לי משהו מתיש בכל ההיבטים. אני מאוד נחרצת לגבי מה שאני מרגישה. אני לעולם לא אנג'ס לילדים שלי על נכדים ואשמח שידחו את זה ככל שהם יכולים".
בכל זאת, זו עמדה נון קונפורמיסטית.
"ראשית לא כולנו קונפורמיסטים. אני לא אומרת שאני נגד. עם כל הכבוד, גם אף אחד לא ישאל אותי כשיגיע היום, אבל אני אישית, לא רואה את עצמי מתחברת לזה ולא רוצה בזה קרוב אליי. זה נראה לי משהו שגדול עליי בהרבה מובנים עמוקים, שאני מתקשה להסביר".
נושא הסבאות והסבתאות - "סבות" בשפת החוקרים - הולך ומתברר בשנים האחרונות כאחד המורכבים בשיח החברתי בישראל. אף על פי שאצל רובנו הידיעה שתכף יהיה לנו נכד מעוררת תחושות חיוביות כמו נחת, תמיכה וציפייה, יש כאלה שלא משתתפים בחגיגה. בקרב ציבור לא מבוטל מאוכלוסיית הדור השלישי נושא הסבות מעורר דווקא רגשות שנויים במחלוקת. רבים אינם רואים עצמם מחויבים לתפקיד ואפילו מתרחקים ממנו.
"בניגוד לאנשים שאינם רוצים להביא ילדים לעולם מסיבות רבות ומגוונות, במקרה של סבאות, אינני חושב שמדובר באידאולוגיה", אומר פרופ' עמירם רביב, פסיכולוג מאוניברסיטת תל אביב ומחבר הספר (יחד עם ד"ר עדנה כצנלסון) "סבאות עכשיו". "המגמה הקלאסית והנורמטיבית היא רצון להפוך לסבא וסבתא. התפיסה הרווחת היא שמדובר בילדים של הילדים שלי, אני לא אחראי להם ישירות ולכן זה אינו עול. יש בדיחה ידועה המספרת שכשנכד או נכדה מגיעים לביקור שמחים פעמיים. פעם כשהם מגיעים ופעם שנייה כשהם הולכים הביתה. זה מתאים לרצון האבולוציוני.
מנגד, מתפתחת תפיסה המדגישה ערכים של טיפוח עצמי, שכתוצאה ממנה ניתן לראות ב'נכדאות' משהו טורדני שגוזל זמן ואנרגיה. לא לרצות נכדים זו תופעה נדירה בישראל ומאוד לא פוליטיקלי קורקט להודות בה. הילודה עדיין נתפסת כשירות לאומה יותר מאשר למשפחה".
"יש סיבות רבות לכך שאנשים נרתעים מלהפוך לסבא וסבתא", מסכימה ענת הררי, מטפלת משפחתית ומחברת הספר "הולדת סבתא", אך יש הבדל רב בין לומר 'אין לי זמן' או 'אני עסוק' ובין דברים עמוקים שבאים מבפנים. לרתיעה מסבות יכולות להיות סיבות שונות ומגוונות. נשים, למשל, יכולות להרגיש קושי עם הגדרת התפקיד, היות שסבות מקושרת ישירות עם זקנה. ביטויים כגון 'תרופת סבתא' או 'סיפורי סבתא' מקשרים את הנושא למשהו שאינו רלוונטי, משהו שקרוב למוות. בנוסף, ישנו עצב על סיומה של תקופה. הייתי הורה ועכשיו אני כבר משהו אחר".
סיבה נוספת, לפי הררי, היא קנאה סביב נושא הפוריות - או אובדנה. "זה מתחבר לתופעות הקשורות לגיל המעבר ולתחושת הנשיות עצמה. ולפעמים פשוט מדובר בדאגה. אצל אנשים חרדתיים או כאלה שחוו טראומה, יש חשש להיכנס למעורבות רגשית עם ילד קטן עד כדי רצון להימנע מזה. הסיבה הזאת קיימת גם אצל אנשים שלא מעוניינים להביא ילדים לעולם".
למרות שנושא הסבות המודרנית מרתק חוקרים רבים באקדמיה, ועיתוני הנשים עמוסים בכתבות המסבירות כיצד לשלב סבתאות וקריירה או איך להישאר סקסית גם כשצריך לרסק תפוחים לנכדים, מחקר מקיף על אודות הסתייגות ורתיעה מסטטוס הסבות טרם נעשה.
הפסיכולוג אריק אריקסון התייחס בתאוריה הפסיכו-חברתית שפיתח, המכונה גם "תאוריית השלבים", לשלב "הבגרות המאוחרת": כאשר אדם מגיע לגיל 50 בערך, מתחיל אצלו השלב השמיני והאחרון, שבו הוא מתבונן רטרוספקטיבית על חייו ועורך מעין סיכום של הישגים, שיאים וכישלונות.
כאשר המבוגר מקבל בסיפוק ובתחושת השלמה את חייו, הוא מגיע למה שאריקסון מכנה: "אחדות האני". כשהוא אינו מסופק וחש החמצה וחוסר שביעות רצון, הוא ימצא את עצמו מתמודד מול ייאוש ומרירות. מטבע הדברים, אנשים החשים שלא השלימו את המשימות שהציבו לעצמם, אינם בשלים לעבור לשלב הבא של הסבות.
"היום יודעים ששינויים ומעברים, גם אם הם נורמטיביים וצפויים, עדיין כרוכים בקשיים ומלווים בחששות", מסבירה ד"ר ליאורה פינדלר, ראש מגמת שיקום בבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת בר-אילן, שחוקרת את נושא הסבות.
"במקביל, אין בחברה הישראלית לגיטימציה לבטא את הרגשות השליליים כלפי הסבות. בחברה שלנו, שבה המשפחה מהווה ערך עליון, נושא הסבות רגיש מכיוון שדור שלם גדל ללא סבים וסבתות שנספו בשואה והעדר הלגיטימציה מודגש עוד יותר. צריך גם לזכור שההחלטה על מעבר לסבות, העיתוי לכך ומספר הנכדים אינם בשליטה של הסבים והסבתות, וזאת בשונה מתפקידים משפחתיים אחרים כמו הורות וזוגיות, שהאדם מחליט לגביהם כשהוא בשל לכך".
מהן הסיבות העיקריות להסתייגות מסבות שאת נתקלת בהן?
"הרובד הראשון הוא אישי, המעבר לסבות מסמל את המעבר לפרק האחרון של החיים, תזכורת לכך שנכנסנו לישורת האחרונה, פרק חיים הכרוך באובדן, קושי פיזי וחולי, קשיים מקצועיים ועוד. בנוסף קיים חשש מאובדן שליטה. אחרי שנים בקדמת הבמה כהורים, הסבים והסבתות מנושלים מתהליך קבלת החלטות. קמים מנהיגים חדשים למשפחה והסבים והסבתות נדחקים למערכת משנית שהילדים מכתיבים את התנהגותה. במקביל, קיים הרצון לחזור וליהנות, להשתחרר מדאגות. זה נכון בעיקר לגבי גרושים, פרודים ואלמנים שרוצים להשקיע בזוגיות של עצמם או בניסיון למציאת זוגיות".
מה לגבי תחרות מי הורה יותר טוב?
"זהו רובד שמכיל חרדות ופחדים עמוקים. קיים חשש שהילדים יהיו הורים טובים יותר מהאופן שבו הסבים והסבתות תפקדו כהורים ואז יהוו תזכורת חיה להחמצות שלהם. מנגד, במידה שהילדים לא יצליחו כהורים, הדבר גם עלול להיות מראה לכישלונות של דור ההורים".
אחד המרכיבים המרכזיים במשוואה הוא נושא העבודה והקריירה. סבים וסבתות רבים הופכים לכאלה כאשר הם נתונים בעיצומם של חיי תעסוקה מלאים וענפים. כמובן שיש מי שיגידו שגם במקרים כאלה, הסיבה העיקרית לחוסר העניין בתפקיד החדש נובעת ממרכיבי אישיות ונושא הקריירה הוא לא יותר מאשר תירוץ.
ציפי ענבל-ליאור (59), יזמית ופעילה חברתית, גרושה פעמיים, אם לארבעה וסבתא לחמישה, מודה שהטיפול בנכדים לא ממש נמצא גבוה בסדר העדיפויות שלה. "אין לי זמן להיות סבתא. אני נוסעת בארץ ובעולם במסגרת העבודה והפעילות הוולונטרית שלי ומאוד עסוקה. נפשית, אני לא מתחברת לסבתאות. זה לא בלקסיקון שלי וזה ממש לא מעניין אותי אם הנכדים אכלו או התלבשו חם לגן. אני חושבת עליהם ורואה אותם אחת לשני סופי שבוע וזה מספיק לי בהחלט".
אילו תגובות את מקבלת מהסביבה?
"יש ויש. לא כולם ככה, זה ברור לי, אבל כל אחד עושה מה שטוב לו והחברים שלי מכירים אותי ולא שופטים אותי. אני מביעה עמדה שהיא אולי לא משותפת לרוב, אבל אני לא היחידה. יש לא מעט אנשים אחרי גיל 60 שהנכדים הם לא בראש מעייניהם".
ואיך הילדים שלך מקבלים את זה?
"בעבר היה יותר קשה. הבנות שלי היום יותר מקבלות את זה, אבל אני יודעת שיש אצלן אכזבה. מצד שני, היום כבר אין להן כל כך ציפייה והן יודעות שזה לא ישתנה, אז הן זורמות איתי".
לא חסר לך הקשר החם עם הנכדים?
"ממש ממש לא. לא רק שלא חסר לי, זה גם ממש לא מעניין אותי. אני חושבת שזה תפקיד של ההורים ולא שלי. יש הרבה סבתות שהתבלבלו ולא עושות הפרדה בין הורות לסבות. אנשים שחיים את החיים שלהם דרך הנכדים והילדים במקום לממש את עצמם. לא אגיד לך שאין לזה מחיר. לא מזמן הנכד שלי אמר לאמא שלו: אם סבתא לא הייתה עושה את כל הפעילויות שלה, הייתה לנו סבתא רגילה. אז נכון, אני לא סבתא רגילה, אבל אני סבתא כמו שאני יודעת ויכולה להיות".
לוטן המבורגר (34), בתה של ציפי, מספרת שעם השנים פשוט למדה לחיות עם האכזבה. "ידעתי עם מי יש לי עסק, כך שהציפיות שלי מראש היו נמוכות. זה לא אומר שלא הייתי מאוכזבת, אבל התרגלתי. גם בתור אמא היא הייתה כזו. יש לה את החיים שלה. חשוב לי להדגיש שכאשר צריך אותה ממש, היא כן נמצאת, אבל היא בפירוש לא כמו שאר הסבתות, האמהות של חברות שלי. לא כמו הסבתות שלוקחות מהגן, ויש להן יום קבוע שהן מבלות עם הנכדים, כאלה שמתקשרות כל הזמן להתעניין. היא לא במקום הזה והתרגלתי לכך. למזלי, יש לי עזרה מהאחים והאחיות שלי. הם מחפים עליה בתחום הזה".
איך בעלך מרגיש לגבי זה?
"ההורים של בעלי הרבה יותר מעורבים עם הילדים ביומיום. אין מה להשוות. בעלי מכיר את אמי וגם הוא כבר הסתגל. אין מה לעשות, כל אחד עושה ונותן מה שהוא יכול. זו אמא שלי וזה המצב וצריך להתמודד איתו".
לפעמים , קונפליקטים משפחתיים קודמים או יחסים לא תקינים עם החתן או הכלה עלולים להשפיע גם על הרתיעה מתפקיד הסבות. דנה בוקשפן (46), מנכ"ל חברת "הדור השלישי" שמעבירה סדנאות בתחום הסבות, מסבירה: "כאשר הסבא והסבתא הפוטנציאליים אינם שבעי רצון מהכלה או החתן שלהם, זה משפיע מאוד על הרצון להפוך לסבים וסבתות.
בכלל, כאשר ישנם יחסים בלתי תקינים מראש בין צדדים מסוימים בתוך התא המשפחתי, זה משפיע גם על היחס לנכדים. הסבא והסבתא בוחרים להתרחק. אלה דברים שלא מדברים עליהם, אבל הם בהחלט קיימים. גם חוסר הרצון להיקלע לתחרות עם הסבא והסבתא מהצד השני עלול לגרום לרתיעה".
מה קורה במצב של גירושי הילדים?
"גירושי הורים זו אחת הסיבות הקלאסיות להתרחקות של סבא וסבתא. כאשר הנכדים עברו לגור עם אחד הצדדים ויש הסדרי ראייה בין הורים, נוצר ריחוק טבעי בין הסבא והסבתא ולעתים גם ריחוק פיזי. לרוב מדובר על ריחוק מהורי האב, היות שילדים נשארים בדרך כלל עם אמם. רואים את זה גם כאשר הכלה לשעבר נישאת מחדש.
סיבה נוספת להתרחקות של סבא וסבתא מנכדיהם נוצרת עקב שינוי משמעותי בסגנון החיים, למשל חזרה בתשובה, יציאה בשאלה או יציאה מהארון. יש סבים וסבתות שמראש לא רוצים להכניס עצמם לסיטואציות לא נעימות וזה יוצר סבות מרוחקת".
מחקרים מראים כי לרוב קיים קשר קרוב יותר בין סבים וסבתות לנכדים מצד האם, בהשוואה לסבים וסבתות מצד האב.
"באופן טבעי, כאשר היחסים נורמטיביים, הבת נוטה להיעזר רבות באימה ואפילו לגור בקרבתה בתקופת ההורות הראשונה", מציינת ד"ר פינדלר. ככלל, לנושא המגדר יש השפעה מכריעה על הקשר עם הנכדים. "אצלנו בחברה מקובל שגבר בן 60 או 70 פלוס יוצא עם בחורה שצעירה ממנו בעשרות שנים", מסבירה ענת הררי. "הם לא חשים שהגבריות שלהם נפגמת כשהם הופכים לסבים. גברים רבים בגיל הזה נמצאים בשיא הקריירה שלהם".
מנגד, מסכימים החוקרים, סבים רבים מתחילים להתעניין בנכדים שלהם רק בשלב שבו הם מתחילים לדבר וניתן לתקשר איתם, בעוד נשים נוטות לחיבור קרוב כבר בגיל הינקות. רוב החוקרים מסכימים כי סבתות, מעצם היותן נשים שחוו לידה וטיפול בתינוק, מתחברות לכך באופן יותר טבעי.
לפנחס, איש עסקים גרוש בן 60 מאזור השרון, יש שלושה נכדים משתי בנותיו. גם אצלו, הוא מודה, הנכדים לא נמצאים בראש מעייניו. "אני לא גאה בזה ואני יודע שהמקרה שלי קיצוני, אבל הנכדים שלי בקושי מכירים אותי. בכנות, עד שהם לא גדלים קצת ואפשר לנהל איתם שיחה, הם לא מעניינים אותי. ככה אני. אני לא סבא משקיען ואני גם פחות מתחבר לילדים קטנים. אין לי סבלנות לזה ואני לא אעמיד פנים ואתיילד. אני ביחסים נהדרים עם הבנות שלי והן מקבלות את זה ואוהבות אותי, אבל אני מניח שאין להן כל כך ברירה".
העובדה שהנכדים לא מעניינים אותך לא יצרה מתחים עם הבנות?
"בהתחלה היו קצת פרצופים והיעלבויות, אני מניח שגם הסביבה תרמה לזה. לאנשים קשה לקבל שלא כולם מתחברים ומתנהגים כמוהם וזורקים כל מיני הערות. לפני שנתיים בערך, אחרי ששכחתי את יום ההולדת של נכדתי, הייתה לנו שיחה פתוחה וכנה ומאז המצב די השתפר. לומדים לקבל את מה שיש ולהבין שאנשים בגילי כבר לא ישתנו".
איך הסבות שלך בכל זאת באה לידי ביטוי?
"פעם בשבועיים-שלושה אני בא לביקור, או שבאים לבקר אצלי. בימי הולדת אומרים לי מה לקנות, או שאני נותן לבנותיי כסף שיקנו מתנה בשמי. אני לא סבא שמבלה עם הנכדים לבד או מקריא סיפורים. זה לא בדנ"א שלי, אני גם אדם עסוק וטכנית אין לי זמן, למרות שברור לי שזה תירוץ. יש לי חברים מהצמרת הכלכלית-ביטחונית של המדינה, אנשים שכדי לקבוע איתם צריך לתאם חודש קודם, והם סבים משגעים לנכדים שלהם ומבלים איתם על בסיס שבועי. אני לא כזה. אדם לא יכול להיות מה שהוא לא".
אתה חושב שזה יכול להשתנות?
"אני לא יודע, אולי כשיגדלו יותר. כרגע הם מאוד קטנים. לשמחתי, מהצד השני יש להם סבא נהדר. לפי הספר".
למרות האופן הנינוח שבו הוא מדבר על חוסר העניין שלו בנכדים, ברור כי ההתנהלות של פנחס גובה מחיר משפחתי בלתי מבוטל. מיכל, בתו הבכורה, מספרת כי התנהגותו גרמה לניתוק של כמעט חצי שנה מאביה. "אחרי שבני הראשון נולד, לקח לאבא שלי כמעט שלושה שבועות לבוא לראות אותו וזאת למרות שאנחנו גרים במרחק של פחות מחצי שעה נסיעה. הוא היה משתמש בתירוצים מסוג 'אני לא רוצה להפריע' אבל זה פשוט לא היה בראש שלו.
היום ברור לי שזה יושב על פחדים וחרדות עמוקים וזה לא בא ממקום רע של חוסר אהבה ואכפתיות. כשזה קרה לא דיברתי איתו כמעט חצי שנה, להוציא שיחת טלפון בראש השנה. אחותי הקטנה, שילדה לפניי, הייתה יותר סלחנית. בי זה מאוד פגע".
את יכולה לפרט את תחושת הפגיעה?
"העובדה שאמי נפטרה לפני כמה שנים יוצרת מצב שמהצד שלי אין בעצם חוויה של סבתא וסבא וזה מאוד קשה לי. מעבר לצער שלי שאמי לא חווה את נכדיה וברור לי שהייתה יכולה להיות סבתא מדהימה, יש תחושה של אכזבה וחוסר איזון. שלא לדבר על כך שכל העזרה נופלת תמיד על הצד השני, שלמזלנו מתנדב בשמחה בכל זמן לבלות עם הקטנים. בדרך כלל הסבים מצד האמא יותר מורגשים ויותר מעורבים ואצלנו זה הפוך. אבא שלי הוא סבא על בסיס מקום פנוי. הוא נוכח נפקד כזה".
איך זה משפיע על הזוגיות?
"אני לא אגיד לך שבהתחלה זה לא היה מוקד לריבים ומתחים. לבן זוגי לקח הרבה זמן להשלים עם זה ובהתחלה היו סביב זה המון ויכוחים. ההורים שלו הם סבא וסבתא מהסרטים וזה עוד יותר מעצים את הפערים. היו לי הרבה רגשות נחיתות בתוך הקשר סביב זה. הרגשתי שבגלל העובדה שמהצד שלי יש אפס עזרה, אין לי כמעט זכות דיבור בשום עניין. לאט לאט הבנתי שזו לא אשמתי ואין לי מה לעשות נגד זה".
את כועסת על אביך?
"היום אני כבר לא יכולה להגיד שאני כועסת. אבל לפעמים כן, מכאיב לי שזה עדיין המצב. אני מלמדת את עצמי שזה הבן אדם לטוב ולרע. גם כאבא הוא לא היה מעורב ומתקשר כשהיינו קטנות. זה עניין של אופי ועם הזמן אתה לומד להשלים ולהתפייס עם האישיות של הוריך ולקבל אותה לטוב ולרע. זה עניין של בחירה".
ענת הררי מדגישה שכשבאים לבחון את הקשר בין הנכדים לסבא ולסבתא שלהם, מומלץ תמיד להסתכל על התמונה המלאה. "כשאישה אומרת,'אני כל כך רוצה נכד לטפל בו', אשאל אותה למה. אולי היא פוחדת למלא את חייה בדברים אחרים, אולי היא חוששת להתמודד עם החיים. אותו דבר כשאומרים לי שלא רוצים להיות סבא וסבתא. ממה את או אתה פוחדים? איזה סבתא הייתה לך? האם יש לך בראש איזה דימוי אידאלי של סבא ואתה חושש שלא תוכל לעמוד בו? בשורה התחתונה, כשמישהו לא רוצה להיות סבא וסבתא, צריך לבדוק מה קורה בתוך המשפחה, ומה קורה בתוך האדם עצמו".
מאוכזבים מההורים? מסכימים עם תמי אמזל? בואו להגיב גם בפייסבוק.
ההורים עוזרים בגידול הנכדים?
בחר
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם