אני אמא שלהם: להתרגל לחיים ללא גלית סעדה אופיר
שלוש שנים אחרי שאשתו גלית דיממה למוות בעקבות לידה שהסתבכה, משה אופיר עדיין מנסה להתרגל לחיים בלעדיה. בראיון אישי במיוחד הוא מדבר על הנשים שלא מבינות למה הוא לא נשאר לישון בסיום דייט ועל איך לעזאזל מסבירים לתאומים אהד ואלמוג שיום ההולדת שלהם הוא גם היום הכי נורא בחייו
סעדה אופיר - סוציולוגית מחוננת, מרצה וחוקרת, פעילה מזרחית ופמיניסטית - נפטרה 16 שעות אחרי שילדה. היא מעולם לא החזיקה את אהד ואלמוג ולא ראתה אותם מחוץ לחדר הלידה. היא הייתה אישה בריאה, שילדה בניתוח קיסרי בבית החולים הדסה עין כרם ואחר כך דיממה עד שמתה, בלי שאף אחד ראה. פרשת מותה הסעירה מדינה שלמה. משרד הבריאות האשים את שני הרופאים ואחות המחלקה שטיפלו בה ב"רשלנות רפואית חמורה".
אהד ואלמוג, יחד עם אחיהם הבכור, זהר, אז בן שנה ותשעה חודשים, נשארו עם אבא. ועם תמונות. "אין להם מושג מה זה 'אמא'", אומר משה אופיר, "לשלושתם. אני שם באוטו את השיר 'אמא יקרה לי'. הם שרים את זה, אבל זה כלום. אין להם אמא. הם לא יודעים לחבר את זה. בשבילם 'אמא' זה מושג אמורפי לחלוטין. הם לא יודעים מה חסר להם. הם רואים כל הזמן גבר. משולש, ריבוע או אמא, בשבילם זה אותו דבר.
"לפני כמה ימים אהד בא ואמר לי 'אמא, אמא, איפה אמא?'. הוא הצביע על אמא שלי, שיצאה רגע להביא משהו מהמחסן", ממשיך משה. "כשהיא חזרה הוא אמר שוב 'איפה אמא? אמא, אמא'. ואז אלמוג, התאום שלו, בא אליו ואמר לו 'זה סבתא, זה לא אמא. זה סבתא'. כאילו, הוא הסביר לו, 'זה לא אמא, אמא אין'".
וזהר? הוא כבר בן ארבע ושמונה חודשים.
"זהר נמצא בחוג קפוארה. בתחילת השנה המדריך חילק להם מגנטים. הוא אמר להם'לתת לאמא'. זהר אמר לו מיד'אין לי אמא. יש לי אבא אבל אין לי אמא'. ככה הוא עונה, טבעי. הרי הוא יודע. זה לא שאני מסתיר. כשהנושא עולה, ישר הוא אומר'אין לי אמא'. יום אחד באתי לגן מוקדם, והוא בדיוק אכל צהריים. אחד הילדים אמר לי'תגיד, אבא של זהר, איפה אמא שלו?'. זהר ענה,' אמא שלי בשמים, אמרתי לך כבר'.
"לפני שבועיים הוא היה אצל חבר מהגן. הוא רואה המון אמהות. כל ילד שהוא הולך אליו, הוא כמעט לא רואה את האבא. אבות לא לוקחים, זה רק אמהות. הוא ישב ושיחק עם הילד. הילד דיבר, 'אמא שלי' ו'אמא שלי'. זהר אמר לו, 'אני לא באתי עם אמא שלי. לי אין אמא. יש לי אבא אבל אין לי אמא'.
האמא שם לא ידעה. היא לא מכירה אותנו. היא צחקה. היא אמרה לזהר, 'מה, אין לך אמא, מה פתאום, איפה אמא שלך?', היא לא קלטה. חשבה שהוא אומר סתם. היא אמרה לו, 'זהר, למה אתה מדבר ככה, איפה אמא שלך?'. אז הוא אמר לה, 'אמא שלי נמצאת בשמים ובלב'. תמיד הוא מוסיף, 'בלב'".
משה אופיר הוא איש צעיר. כשהתאלמן היה בן 36. גלית הייתה מבוגרת ממנו בשנה. השבוע הייתה אמורה לחגוג 40. ציניקן, פסימי. גם הוא סוציולוג. עובד בחטיבה לקידום נוער בירושלים.
סמוך לאסון ("בום על קולי" הוא קורא לו), הפסיק את הדוקטורט שלו וזנח את האקדמיה. גלית הייתה אהבת חייו. "הקושי הוא עצום", הוא אומר. "לא חלמתי שאגדל שלושה ילדים לבד. אני מוצא את עצמי במקומות שאני כמעט הגבר היחיד בהם".
למשל?
"בשבת הייתי עם הילדים בספארי. שם הכאב הגדול. אתה רואה משפחות שלמות. אתה אומר 'יכול להיות שמסתכלים עלינו?', לפעמים אני ממש רואה שמסתכלים. בדרך כלל נשים, לא גברים. גברים לא רואים, אבל אישה מסתכלת. רואה שלושה ילדים, תאומים וילד אחד, ורק אבא איתם. אתה מרגיש איך הגלגלים בראש שלה מסתובבים.
נשים יותר מבוגרות, אלה שהצנזור כבר מת להן, גם אומרות 'מה, איפה האמא?'. אז אני יכול להיות מנומס, להגיד 'היא לא פה. מותר לי להיות לבד עם הילדים שלי'. אני יכול גם להגיד,'מה אכפת לך, זה לא עניינך'. ואני יכול להיות מניאק ולהגיד, 'אללה ירחמה, מתה'".
ואז, מה אנשים אומרים?
"קופאים. כל מי שאני אומר לו 'מתה', קופא. זה קורה לי המון. אני בן אדם ציני. לפעמים אפילו רע. אם עושים לי את זה, אז מבחינתי זה כאילו נתנו לי סטירה. אני מחזיר תכף. מישהי בגן של התאומים ראתה משהו שזהר הביא מהגן, 'לאבא'. 'מה אבא, למה אבא, איפה אמא?', אז אני אומר 'אין אמא, אמא מתה'. אני רואה איך הבן אדם אומר לעצמו 'תחשוב לפני שאתה פולט שטויות'. אני מאוד אוהב את התגובה".
לא מזמן רכש מינוי לעיתון נשים. "אני אומר לכולם, 'זה של אמא שלי, בשביל אמא שלי, אבל אני משקר. זה עיתון
קראתי כתבה על גברים שמאוד רוצים לקחת חלק בגידול הילדים שלהם. להוציא אותם פעמיים בשבוע מהגן. אני כל יום בשלוש הולך להביא את הילדים שלי. אני המפזר, אני האוסף. אין מישהו אחר. זה חד הורי שמגדל לגמרי לבד. זה נדיר. אני זן לא קיים. כסוציולוג אני יכול להגיד שאני 'קייס סטדי' מעניין. אני מאתגר את כל הגברים סביבי".
ונשים?
"כשזה עובר לקטע הרומנטי אני לא שווה להן כלום. הן לא רוצות אמא. הן רוצות אבא. אני אמא והן לא רוצות אמא. הן רוצות אחד שהוא פנוי, שהוא אבא, שהוא גרוש. אף אחת לא רוצה לצאת עם מישהו שהוא'נעול'. אני נעול. יש לי ילדים.
"בהתחלה דווקא חשבתי שכשאני אצא, אני אהיה מאוד אטרקטיבי. כי הייתי בזוגיות, אני לא איזה גרוש שזרק את אשתו. אני אוהב ילדים, אני אדם מאוד זוגי. והופתעתי. הופתעתי מרמת השוביניזם שיכולה להיות אצל נשים. אם היא אמא חד הורית, היא אמורה להבין אותי כאבא חד הורי, והיא לא. היא לא רוצה להבין אותי. היא לא רוצה מישהו כמוה. היא רוצה מישהו פנוי, שאמר שלום למשפחה הקודמת שלו, שממשיך הלאה. גם כל השאלות האלה של, 'נו, נפרדת ממנה? נו, התאבלת מספיק?'.
הייתה איזה אחת שבדייט הראשון אמרה לי 'נו, נפרדת כבר מאשתך?'. אני לא אפרד מאשתי, לא בשבילך, ולא בשביל מיליון כמוך. אשתי היא כאן. היה תהיה כאן תמיד, לידי. מהבחינה הזאת, שלוש שנים לא משנות כלום. אמרתי לה, 'אמא של הילדים שלי, אהבת חיי, האישה שהייתי מקריב את עצמי בשבילה, מה, אני אשכח אותה? נראה לך? יש מצב כזה?'".
ביום שבו גלית נפטרה אמא שלו עברה לגור איתו. בהתחלה בדירה שכורה בשכונת גילה, ואחר כך במודיעין. מכרה את הבית שלה באילת, ובאה לעזור לו בטיפול בילדים. הוא עושה 90 אחוז מהמטלות. אמא שלו אישה מבוגרת ולא בריאה. עדיין, הוא אומר, היא ה"בייביסיטר האולטימטיבי. היא הפכה להיות ה'סייד קיק' שלי. נגיד עם נשים, לא מספיק שיש לי אישה ושלושה ילדים, גם אמא שלי גרה איתי? זה הופך אותי לעוד יותר דחוי. אבל אני לא חושב על זה. אני אומר, כל העולם יכול לקפוץ לי. אני צריך אותה".
לפני כמה שבועות עברה אמו ניתוח במעי הגס. מכל המקומות בעולם, בחר אופיר שינתחו אותה דווקא בהדסה עין כרם. "הרגשה מוזרה", הוא אומר, אבל לא רואה בהחלטה שלו סוג של אמירה. היא נותחה אצל כירורג שהוא מכיר-"עילוי", כדבריו - שניתח אותו עצמו עוד לפני שגלית נפטרה. "עשו לי משהו רע, אבל זה לא בית חולים רע, זה בית חולים ענק".
לפני שנה וחצי הושג הסכם פשרה בינו ובין בית החולים, במסגרת תביעה שהוגשה בבית המשפט המחוזי בירושלים. עו"ד דורי כספי, ממשרד כספי-סרור, ייצג את אופיר בהליכים המשפטיים. כחלק מההסכם נאסר עליו להתראיין משך תקופה ארוכה. על פרטי ההסכם והפיצוי שקיבל אסור לו לדבר גם היום. הדבר היחיד שהוא מסכים לומר בהקשר זה הוא ש"בסוף כאילו מכמתים לך את החיים בשקלים. אין מה לעשות".
תגדיר לי את המשפחה שלכם, ביקשתי ממנו השבוע. גם מפני שבבית שלהם במודיעין אין אפילו תמונה אחת של גלית. אף פעם לא הייתה, גם לא מיד אחרי האסון.
"אנחנו משפחה שמחה", אמר בלא מעט נחת. "פחדתי שלא נהיה משפחה שמחה. הבנתי שאם אכנס למרה שחורה ואבלע בתוך האבל של עצמי, זה לא יעשה טוב. לא להם ולא לי. אני מאוד אוהב סרטים. החלום שלי היה בכלל להיות במאי. אמרתי, 'זה הסרט שלך: היה משהו, הכרת מישהי, חיית איתה, התחתנתם, הבאתם ילדים, זהו. ביום חמישי, שעה 9:20 בבוקר, הבמאי אמר קאט. נגמר הסיפור'".
תסביר.
"אני זוכר שלא היה לי אפילו זמן להתאבל. השארתי זקן, ובאחד הלילות זהר התעורר. הוא ראה את הזקן שלי, וזה הבהיל אותו. הוא בכה. הרדמתי אותו וישר הלכתי להתגלח. אפילו את זה לא החזקתי. ונורא רציתי להחזיק זקן, חודש. בשבילה. ישר המשכתי הלאה. זה היה ביום חמישי, וביום ראשון זהר הלך לגן. הוא והתאומים הכניסו אותי לפרופורציה. 'זהו, זה לא נגמר. עכשיו אתה רק מתחיל. זה שאשתך מתה לא הופך אותך עכשיו לאחד שנרדם. אתה תתעורר, ואתה תגדל אותם'.
"נשים שואלות אותי, נגיד אם אני יוצא עם מישהי, 'השלמת עם האבל?', זאת שאלה מטומטמת. כשהתאומים עוד היו בהדסה, אחרי שנולדו, הם לא היו פגים אבל ביקשתי להשאיר אותם כמה ימים כדי להתארגן, ושם כמובן לא אמרו לי לא. הייתי הולך וחוזר והולך וחוזר לתינוקייה. כל פעם הייתי לוקח תינוק, מחזיק תאום וממרר בבכי.
אחת האחיות אמרה לי 'מה זה יעזור, משה? אתה תראה אותם כל החיים שלך. אלה הילדים שלך ואלה גם הילדים שלה והם יזכירו לך אותה כל הזמן. תמיד תבכה?'.
"הילדים שלי מחייכים כל הזמן, כי אני ניטרלתי. אין עצב, אין בכי, אין מסכנות. אין להם מושג. נגיד, כשאני הולך להורים של גלית. בהתחלה אמא שלה הייתה בוכה. אמרתי, 'אני מאוד מבין את הכאב, אבל אני לא בוכה ליד הילדים, ואני מבקש מכם, גם אתם אל תבכו'. כי הם לא יבינו למה. הם יראו אדם יושב לידם, ממרר בבכי ועצוב, הם לא יבואו יותר. הם פשוט לא ירצו".
אתם בקשר קרוב?
"בסדר. בואי נגיד, זה היה צריך להיות קצת יותר קרוב. ציפיתי ליותר אחרי שגלית מתה. אני מניח שזה גם חלק מהקושי שלהם, לראות את הילדים. אבל אני מביא אליהם את הילדים כמעט כל חג.
"מה הכי קשה? המארבים האלה. מלכודות דבש של משפחות שלמות. שירים על אמא ואבא, תוכניות טלוויזיה, ימי משפחה בגן". אחרי האסון אופיר קנה מיקסר ולמד לאפות עוגות. "אתה מגיע לאירועים בגן, ואתה סופג. יש אירועים שבאמת, לא נעים לי. 30 נשים וגבר אחד. שרים 'אני רוקד עם אמא', ואני ממש לא שם. מה אני עושה? אני קם ואני רוקד ואני עושה המון דברים. בשבילם.
ביום ההולדת של זהר הכנתי חמש עוגות, כי ארבע העוגות הראשונות צנחו לי. אני פוחד שדווקא בגלל שאני גבר שמגדל את הילדים שלו לבד, יבואו ויבדקו את הילדים שלי. יגידו, 'אה, בגלל שהוא גבר, אז הציפורניים שלהם לא גזוזות', 'בגלל שהוא גבר, אין להם מגבונים בתיק', 'החולצה שלהם מלוכלכת'. אני תמיד עושה, תמיד שואל, תמיד מוכן.
"אני שומע נשים מקטרות על הבעל שלהן שלא נמצא אף פעם, ואני אומר 'בחייאת רבאק, תפסיקו להתבכיין'. פעם אחת הלכנו לקרקס. אחד הילדים עשה פיפי. אני מחבק אותו, מוריד את היד שלי ואני מרגיש משהו רטוב. רציתי לצרוח. לצעוק 'למה רק אני שם, למה אין את הבן אדם הנוסף הזה שיעזור לי קצת'. או אפילו רק שאני אוכל לקטר לו, שאוכל להגיד לו, 'אולי הפעם אתה תאסוף מהגן'. אבל זה רק אני. זה רק אני וזה קשה".
בגלל זה הוא מגדיר את עצמו כ"איש בלי פריבילגיות. אני יכול להיות חולה ומוכה וגמור, חצי מת, אבל מישהו צריך לקחת אותם לגן, אין מה לעשות, אז אני קם", הוא מסביר. "עוד לא קרה, מאז שגלית נפטרה, שהם לא ראו אותי בבוקר. פעם אחת ישנתי מחוץ לבית. לילה אחד בשלוש שנים. יצאתי עם איזה מישהי וישנתי אצלה. קמתי בבוקר מוטרף לגמרי. הסתכלתי על השעון, לא האמנתי. יאללה יאללה, מתי אני כבר יוצא. יצאתי, הגעתי הביתה, והם היו בסדר גמור. הם היו עם אמא שלי ועם אחי. אבל לי היה קשה מאוד. מאז לא עשיתי את זה".
הוא וגלית הכירו בירושלים כשלמדו באוניברסיטה העברית. זה היה באביב של שנת 98'. הוא היה בן 26, סטודנט לתואר ראשון. היא הייתה עמוק בתוך לימודי התואר השני. "לפעמים אני שואל מה גרם לי להתאהב בה. למרות שהייתה גאונה, המרכיב הראשוני היה משיכה פיזית, מינית, מטורפת. הייתי מטורף על המבנה שלה. הצורה שלה, על הריח שלה. עד היום יש לי חזייה שלה ואת החולצה שלה, ואני מדי פעם מסניף אותם".
לדייט הראשון באה בג'ינס. בדייט השני לבשה שמלה. "קצרה ברמות, חשופה ברמות, הרגה אותי", הוא אומר. "היא הייתה אישה מאוד חושנית, סקסית, טיפה מלאה. ברגע שראיתי אותה עם השמלה, הייתי בשוק. כמו בסרטים המצוירים שנופלת לך הלסת? נפלה לי הלסת. השתתקתי".
אחר כך באה ההכרות שהוא מכנה "אינטלקטואלית. פגשתי אדם מבריק ברמה מטורפת. אני אדם חכם, משכיל. לא תמיד מצאתי נשים שיכולתי לדבר איתן בלי להרגיש שאני 'מעליהן'. איתה זה אפילו היה הפוך. האסון הכי גדול שלי זה שלא הייתי מאוהב בה. הייתי כרוך אחריה. הפסיכולוגית שלי קוראת לזה 'סוג של חיבור קוסמי'. גלית אולי הייתה אומרת אחרת, אבל לפי דעתי הרבה יותר אהבתי אותה מאשר היא אהבה אותי".
טקס הכלולות היה קטן וצנוע, בחצר בית הוריה של גלית באשקלון. אחר כך, במשך שש שנים, היו בטיפולי פוריות, עד שהצליחו להרות. משה אומר שהכמיהה הגדולה של גלית להיות אמא והמאמצים שעשתה להיכנס להריון רק מחדדים את גודל האסון. גם את טעמה של ההחמצה.
זהר, בנם הבכור, נולד בחורף 2007. הקריירה של גלית כבר התחילה לנסוק אז. היא התקבלה לפוסט דוקטורט בטורונטו והם עזבו לקנדה. לארץ חזרו כמה חודשים לפני האסון. שכרו דירה קטנה בשכונת גילה בירושלים. גלית כבר הייתה בהריון עם התאומים. "אני הייתי מחזיר את זהר מהגן והיא הייתה מחכה לו בדלת", הוא מספר. "הייתי צועק מלמטה ש'אנחנו פה'.
"יומיים אחרי שהיא מתה, הוא כבר חזר לגן. כל יום הוא היה נעמד לפני הדלת ומחכה לה. הוא היה בסך הכל בן שנה ותשעה חודשים. הוא לא הסכים להיכנס הביתה. הייתי אומר לו 'זהר, כנס'. לא נכנס. כל יום הוא נתקע בדלת. בסוף הייתי דוחף אותו. ככה, שלושה, אולי ארבעה חודשים".
ביום חמישי, 10 בדצמבר 2008, ילדה גלית סעדה אופיר את אהד ואלמוג בניתוח קיסרי יזום, אלקטיבי. שלושה ימים קודם עוד התעקשה לאפות עוגיות עם זהר. משה זוכר שבכתה. "לא הבנתי למה", הוא אומר. גם זהר, הגדול, נולד בקיסרי, אבל אז שום דבר לא הטריד אותה. "משה", הוא אומר שאמרה לו, "אני לא אחזור מהניתוח הזה".
בצהרי יום חמישי התאשפזה. יחד איתה באו לבית החולים משה וזהר. בסביבות 3:55 הייתה הלידה. אהד יצא ראשון ואחריו אלמוג. את השמות גלית בחרה. משה קבע מי מהתאומים יקבל איזה שם - כבר אחרי מותה.
לפנות ערב גלית עברה לחדר התאוששות ואחר כך למחלקת יולדות א'. אז גם החלה להתלונן שהיא לא מרגישה טוב. משה הביא לה את התאומים, אבל היא אפילו לא הסתכלה עליהם. הצוות הרפואי התעקש שמדובר בהרגשה לא טובה כתוצאה מהניתוח. אף אחד לא חשב שמדובר, אולי, בדימום פנימי. על פי מה שפורסם, גלית קיבלה עוד ועוד משככי כאבים.
בסביבות תשע בערב עזב משה את בית החולים עם זהר. הוא היה מודאג. כשהתקשר להדסה, אמרו לו "אשתך לא מרגישה טוב" וניתקו. בלילה הוצבה אחות שזו הייתה לה משמרת הלילה הראשונה במחלקת היולדות. רופא מתמחה שהוזעק אל מיטתה של גלית כתב שמדובר ב"חריג". מתמחה בכיר שהוזמן אחריו הורה לתת לה עוד משכך כאבים, הפעם לתוך הווריד. אחר כך יגיד אותו רופא ש"בשל עורה הכהה של גלית, אי אפשר היה לראות את החיוורון".
היא המשיכה להתלונן. שותפתה לחדר סיפרה אחר כך שהתחילה להיאנח ובעצם לגסוס. הבטן שלה הייתה מלאה בדם שלחץ על הסרעפת. בשלוש וחצי דיווחה האחות שנרדמה. גלית, ככל הנראה, כבר איבדה אז את ההכרה. בסיבוב של משמרת הבוקר מצאו אותה מתה.
גלית, נקבע אחרי מותה, סבלה מדימום מאסיבי בחלל הבטן. אין ספק שאילו היה מתגלה הדימום, חייה היו ניצלים. האחות טליה רגב-רבינוביץ', המתמחה הזוטר ד"ר גדי רוזנטל והמתמחה הבכיר ד"ר תומר פייגנברג הואשמו על ידי משרד הבריאות ברשלנות חמורה בגלל האופן שבו טיפלו בגלית (דוברת משרד הבריאות עינב שמרון גרינבוים מסרה ש"ביחידת הדין המשמעתי במשרד הבריאות הוגשו קובלנות בגין רשלנות חמורה במילוי תפקידם נגד שני הרופאים והאחות שטיפלה בגב' גלית סעדה אופיר ז"ל. טרם הסתיימו הדיונים המשפטיים בנושא").
משה אופיר מעולם לא פגש את השלושה. גם את שמותיהם אינו זוכר בעל פה. "מה זה ייתן לי?", הוא אומר. "גלית לא תחזור. אני לא איש של נקמה. לא בוכים על חלב שנשפך ופה החלב כבר נשפך. קרה מה שקרה".
שלושה חודשים אחרי האסון כבר התקשרה אליו אישה שביקשה לצאת איתו. הסיפור שלו - האלמן שנשאר עם שלושה ילדים קטנים - תפס כותרות. "היא התחילה לברר", הוא מספר, "אמרה,'רציתי לראות, לגשש, מה קורה איתך'. זה החמיא לי. אמרתי לה,'תשמעי, שלושה חודשים בלי גלית, זה לא ממש אפקטיבי'. אבל אז היא אמרה,'אני מתה לחבק את הילדים שלך'. באותו רגע אמרתי.'סלואו דאון, לא לא לא'.
"אני לא מחפש לילדים שלי אמא. הם לא צריכים תחליף. גם אם אמצא זוגיות זה יהיה בשבילי. נשים בטוחות שאני מחפש מישהי שתגדל לי את הילדים. לא רוצה. אני מגדל את הילדים האלה. אני אבא שלהם. ואמא שלהם". מאז שגלית נפטרה היה לו קשר רציני אחד, שנה וחצי אחרי שמתה. הוא נמשך חודש וחצי. "אני לא מביא אף אחת הביתה", הוא אומר. "אני גם לא רוצה. אם אכניס מישהי פעם הביתה, זה יהיה רק בידיעה שאני באמת יודע שיש שם משהו. אני לא חושף אותם שוב לחרדה שמישהו ייעלם להם.
"לא חלמתי שאני אחזור לשוק הזה של פנויים-פנויות", הוא אומר. "לא חלמתי שבגיל 39 אראה בתעודת הזהות שלי 'אלמן'. אלמן מתקשר עם זקנה, עם עצב. אני תמיד הרגשתי די צעיר. פתאום כאילו הזקינו אותי במאה שנה. אני גם לא אומר על גלית 'ז"ל'.
לגרושים אין בעיה. יש לי חבר גרוש, הוא אומר 'גרושתי', אתה מיד מבין. אני אומר 'אשתי'. מי שלא מכיר אותי חושב שהאישה שלי בחיים. עדיין, מוזר לי להגיד ז"ל. היו צריכים להמציא איזה מושג כמו 'גרושתי', לא יודע, 'גופתי?'. יצאנו עם חברים לפני כמה זמן, ואני אמרתי כל פעם 'אשתי, אשתי'.
מישהי אמרה לי 'איך קוראים לאשתך'. התמהמהתי . אז היא תקפה אותי, 'מה, אתה לא יודע איך קוראים לאשתך?', אמרתי לה, 'אני יודע, רק שהיא לא בחיים, אז לוקח לי זמן להגיד את השם'. אחר כך סיפרתי את זה לפסיכולוגית שלי. היא אמרה 'אתה לא צריך להתבייש'. אתה יכול להגיד פשוט 'אשתי ז"ל'. אשתך מתה. מה לעשות?".
את הנשים שאיתן הוא יוצא הוא פוגש בעיקר דרך אתרי הכרויות באינטרנט. אין לו קריטריונים מיוחדים, הוא אומר, מלבד' " שיהיה את החיבור. אני לא בדיוק הקאפ אוף טי של נשים, בגלל הילדים שלי, אבל הייתי שמח לאיזה סוג של זוגיות, שיהיה לי עם מי לדבר.
"קשר", הוא ממשיך, "הוא מאוד תובעני. הן רוצות שאני אוותר. אני מתחיל את היום שלי בשש בבוקר. בשמונה בערב הילדים עולים להתקלח, ברבע לתשע הם במיטה. אחר כך אני משאיר אותם עם אמא שלי וצריך לעשות קניות. אין לי כוח לצאת. אני יכול לצאת רק בסופי שבוע. הייתה תקופה, בחודש וחצי שהייתה לי אותה חברה, שהייתי יוצא וחוזר מאוחר. אחת בלילה.
אחי תפס אותי ואמר לי, 'תגיד לי, אתה דביל?'. אם חס וחלילה יקרה לי משהו, אני אירדם על ההגה ותהיה תאונה, מי יטפל בהם? אני גם בחרדה, כי מאז שגלית נפטרה השמנתי. לא הייתי כזה שמן וזה לא בריא. אני לא יכול עכשיו לחשוב על עצמי. יופי, אז נסעתי למישהי וזיינתי. כל הכבוד. אבל אני צריך לחזור לילדים שלי חי, לא בארון. לנשים קשה לקבל את זה. הן רוצות להיות נאמבר וואן. אין מה לעשות. זה המצב שלי. הייתה נאמבר וואן וכל מה שתבוא אחרי זה זה סקנד בסט".
אז אולי אתה לא רוצה קשר?
"אין לי בעיה שהקשר לא יהיה אינטנסיבי. הן שואלות אותי אחרי דייט אחד 'יחסינו לאן'. לאן מה? מישהי באתר כותבת לי, 'אני רוצה ילדים, לך יש שלושה, בטח לא תרצה עוד אחד'. עוד לא דיברנו אפילו. או שהייתה אחת שיצאתי איתה פעם-פעמיים. שכבנו ואז קמתי והלכתי. בבוקר היא שלחה לי, 'מצטערת, רציתי שתישאר איתי'. יש לי ילדים. את נשארת עם הבת שלך בבית, גם אני חייב ללכת לילדים שלי. אבל הן רוצות אותך שלהן, הן רוצות אותך פנוי, רוצות לפתוח דף חדש".
באוגוסט שעבר התפרסם ספר העיון "החברה האזרחית כמרחב של שליטה והתנגדות" מאת ד"ר גלית סעדה אופיר. הספר, בהוצאת מאגנס, מבוסס על עבודת הדוקטורט שלה. הוא בוחן באופן ביקורתי את הזירה הסטודנטיאלית בחברה אזרחית.
בדרך מקרה, אומר משה על רעייתו המתה, הספר פורסם בדיוק בקיץ שהיה אמור להיות "הקיץ שלה". גלית חזתה את המחאה האזרחית. בסוף חייה כבר דיברו עליה במונחים של "עילוי" ואחרי מותה אמרו בכירי הסוציולוגים שמותה היה אבידה גדולה לעולם האקדמיה והמחקר. "ההחמצה המקצועית", הוא מצטט את מה שאמרו לו מומחים בתחום בהקשר של גלית, "עצומה".
בכל שנה הוא מנסה להפריד בין האזכרה שלה ליום ההולדת של אלמוג ואהד. את יום ההולדת הוא חוגג בתאריך הלועזי. לקבר של גלית הוא עולה בתאריך העברי. לבד, או עם אמא שלו. את הילדים עדיין לא לקח לבית הקברות.
השנה הימים האלה סמוכים, יום אחרי יום, עברי ולועזי. עכשיו הוא מחפש דרך להרחיק אותם זה מזה "כי יום ההולדת של התאומים הוא יום שמח. כך צריך להיות".
יום אחד, הוא אומר, כשיגדלו, יספר להם מה קרה לאמא. אז, הוא פוחד, הם יאשימו את עצמם שבגללם נפטרה. או שזהר יאשים את אחיו הצעירים. פעם קרא על מקרה כזה בעיתון, ונחרד. "אני לא יודע מה יהיה", הוא אומר, "כשיגיע המצב, נראה. בסרט הזה אנחנו עדיין רק בהתחלה".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם