סבתא מדרג ב': אפליית הסבתא מצד האב
האם אתם מפלים בין אמא שלך לאמא שלו? מסתבר שתחושת הדחיקה הצדה של הסבתות מצד האב קיימת, וגם כואבת, אף שלא מרבים לדבר עליה. הראלה סטוצקי-באר מספרת על התופעה במסמך אישי נדיר, המסתיים בהבטחה אופטימית
מה שהן לא ספרו לי הוא שיש הבדל ע-צ-ו-ם בין סבתא מצד האב לבין סבתא מצד האם. ואני מצד האב. את ההבדל הזה גיליתי לבד וב"בום" גדול מיד לאחר הלידה.
◄ למה לדעתכן קיימת דחיקה הצידה של הסבתא מצד האב? שתפו אותנו בפייסבוק
עד אז, כמו הילד שמחכה כבר לגדול ובתמימותו חושב שזה רק עניין פיזי, גם אני חיכיתי לסבתאות. וזה קרה. בני וכלתי בישרו שהם בהריון, והשמחה הייתה גדולה. היא הפכה לאופוריה (שלצערי, אין לי אלא לומר שכשתהיו שם, תבינו) כשהגיע יום הלידה. בני ואמה של כלתי היו שם. אנחנו, כמו מחותנים מביני עניין, חיכינו בבית.
בשלב מסוים בני ביקש שאגיע לבית החולים. הגעתי שנייה לאחר הלידה, וראיתי את בני מרוגש כפי שלא היה מעולם. כמובן שהתנשקנו כולנו בהתרגשות מרקיעת שחקים, אחר כך ביקרנו את כלתי המותשת ונישקנו גם אותה, ואז הלכנו לראות את התינוקת הכי יפה ומקסימה בעולם, שבזכותה הפכתי לראשונה להיות סבתא.
עד כאן הכל התאים היטב לסיפורים של חברותי. למחרת הגענו לבקר (אחרי ששאלנו אם מתאים ומתי - שזו, כפי שתראו בהמשך, הדרך המומלצת לסבים מצד האב.( התחבקנו והתנשקנו עם כל בני המשפחות שהיו שם, התפעלנו כולנו מהתוספת החדשה והבונבונית, והכל היה נפלא. עד שדודתה של כלתי תפסה אותי במסדרון, ובלי שום הכנה או מצמוץ אמרה שאני אצטרך "לפנות את השטח" לטובת אמה של כלתי.
הסתכלתי עליה במבט משועשע, בטוחה שהיא מתלוצצת, אבל הגברת הייתה רצינית ביותר, ופצחה בהסבר מלומד שעיקרו: זו אומנם הנכדה הראשונה שלי, והחמישית של המחותנת שלי - אבל כלתי היא בת יחידה מבין ארבעה אחים, ולכן אני צריכה להתחשב בחותנת ולתת לה את מלוא המרחב (היא אמרה "ספייס," למען הדיוק.(
הייתי כל כך המומה שלא הגבתי. פשוט, סובבתי את הגב והלכתי לבכות לי בשקט בפינה, בזמן שאני מנסה לעכל את המשפט האכזרי הזה, שנוחת עלי ברגעים הכי מאושרים בחיים.
כאן המקום לומר שהיחסים שלי עם כלתי ואמה היו ועודם נפלאים. המשפט האומלל והרע הזה לא נאמר על דעתן או בידיעתן, אבל הוא שקע והתווסף לכל מיני אירועים שצצו בהמשך. היום אני יודעת שהאירועים האלה הם חלק מהמערך הטבעי של החיים ואינם בהכרח אישיים - אבל אז, בעיצומה של רגישות מוגברת, הם בהחלט נתפסו ככאלה.
כך למשל, כשכל בנות המשפחה היו בחדר עם כלתי שניסתה להיניק, ושאלתי אם גם אני יכולה להיכנס, התשובה הייתה "לא." במהלך השבועות הראשונים של חזרתם הביתה כל נושא הביקורים שלנו היה עדין ושברירי. באנו פעם בשבוע, בתיאום מראש (אף על פי שאנחנו גרים קרוב אליהם ויכולנו לבוא הרבה יותר פעמים,( הבאנו כל מיני צ’ופרים ואוכל, פה ושם היינו קצת עם הקטנה, אבל התחושה הכללית הייתה "נאחסית." מין הרגשה לא נוחה של מועקה, של הליכה על ביצים, ושמקומנו לא ברור. אני מודה גם שכאם היה לא פשוט לראות את הבן שלי מחפש את מקומו במערך המשפחתי החדש שלו.
כשחברותי התקשרו לשאול "נו, איך זה להיות סבתא,"? מרחתי תשובה של "כיף," אף שכלל לא הרגשתי כך. לא הרגשתי סבתא, לא הרגשתי כיף ולא הבנתי על מה הן מדברות. ואז נפל האסימון. אני סבתא מצד האב, ואילו רבות מהן סבתות מצד האם. בטח שכיף להן. הן שם כל הזמן, מקומן ברור כשמש, והבונבונה מתחילה לזהות אותן בעוד אני מגששת באפלה וזוכה לפרצוף של כמעט בכי בכל פעם שהקטנה רואה אותי.
אז החלטתי לפתוח את הנושא עם אחת מחברותי, וגיליתי שאני ממש לא לבד. פתאום התברר שכמעט כל הסבתות מצד האבות הלכו על ביצים, חרקו שיניים, אכלו קש ו-שתקו. "למה לא אמרתן כלום,"? שאלתי. "כי חשבתי שזה אישי כלפי ותחושת הפגיעות הייתה גדולה," הייתה התשובה הרווחת. "כי ממילא, זה די מתאזן בהמשך," אמרו הרוב, "אז בולעים, ממשיכים הלאה ולא מתעכבים על העבר."
ובכל זאת, הן סיפרו. "ביום הלידה הגעתי לחדר הלידה לבקשתו של בני," סיפרה חברתי צ,’ "כשהסתיימה הלידה ואפשר היה לראות את הנכד, אחות של כלתי הודיעה לי שאני בסוף התור. אחרי משפחת האם. כל כך נפגעתי שיצאתי בוכה מהמחלקה והחלטתי לנסוע הביתה. בני רץ אחרי והכניס אותי לראות את הנכד, אבל השמחה כבר נפגמה. אחר כך התבקשתי באופן שאינו משתמע לשתי פנים לא לשאול יותר על ההנקה, ובהמשך הזמינו אותי לבקר, אבל בתדירות מאוד נמוכה, ובשעות שעל פי רוב הנכד ישן. כשהוא היה ער, לא תמיד כלתי אפשרה לי להחזיק אותו, כך שבסך הכל התחושה הייתה קשה. לשמחתי, הכל הסתדר בהמשך," סיפרה צ.’
"יש לי שלושה בנים. בתחילה כולם גרו לידי, כך שהייתי מעורבת ועזרתי מאוד כשהנכדים נולדו," מספרת י.’ "כעבור כשנה, אחד הזוגות עבר לגור ליד אמה של כלתי, ומאז פשוט שכחו אותי. הם בקושי מתקשרים, ולא תמיד מחזירים טלפונים, בקושי
מלבד העובדה שהנתק הזה כואב מאוד ומחדד את תחושת ’הכושי עשה את שלו,’ הקשר עם הנכדים נפגע. וזה הכי כואב."
"הורים מצד האב הם תמיד סבא וסבתא מדרגה ב,’ אלא אם כן אין ברירה," אמרו כמעט כל הסבתות שיש להן גם בנים וגם בנות. "הדבר מתבטא בתדירות הביקורים, והורי הבעל מופלים לרעה לעומת הורי הכלה שמורשים לבקר יותר," אמרה אחת. "הוא מתבטא גם בכך שהבנות פונות קודם כל לאמא שלהן, ורק אחר כך לחמות, וזה מובן לגמרי, אלא שהדבר משליך גם על הנכדים," אמרה אחרת.
סבתא נוספת הסבירה כי הכלות של היום לכאורה מאוד מנומסות, "סחבקיות" ומראות שהכל בסדר, אבל בפועל זה לא באמת כך. "אם נדמה להן שאת, כסבתא מצד האב, אמרת משהו על הנכד שאינו לטעמן או התערבת במשהו, אין להן שום בעיה להגיד לך שאת לא בסדר, ושאף אחד לא ביקש ממך להתערב או לתת עצות. יש משהו מאוד פוגע בישירות הבוטה הזו, שמעביר תחושה שמקבלים אותך כסבתא ’על תנאי’ - תהיי מעורבת, אבל אל תתערבי ואל תביעי דיעה או עמדה."
"בהתחלה אוהבים יותר את הילדים של הבת מאשר את אלה של הבן," אמרה סבתא אחת בכנות מדהימה, והסבירה שזה קורה בגלל הקרבה שנוצרת עם הבת לאחר הלידה ויחסי ה’הליכה על ביצים’ שנוצרים עם הכלה. "ואולם, עם הזמן, זה מתאזן."
מעבר לעובדה הידועה והמובנת שבמצב יחסים תקין (ומהנחה זו אנו יוצאים) נוצרת בעקבות הלידה קירבה גדולה יותר בין אם ובתה מאשר עם החמות, ביקשנו לברר למה הסבתא מהצד שלו היא ברוב המקרים כינור שני? "כי כשנולד תינוק חדש, ובעיקר אם הוא ילד ראשון ונכד ראשון, התפקידים במשפחה משתנים, ונוצר איזשהו ערעור של סדרי עולם מוכרים," אומרת הילי כוכבי, פסיכולוגית חינוכית מומחית ומחברת הספר "המדריך הישראלי להורים," בשיתוף עם פרופ’ עמירם רביב.
"כולם זזים דור אחד קדימה - הילדים הופכים להיות הורים, וההורים סבים. השינויים הללו מחוללים איזשהו משבר, המחדד בין היתר את ההבדלים בין הסבתא מהצד שלו לסבתא מהצד שלה, והם מקבילים במידה רבה למה שקורה להורים החדשים."
עד הלידה, מסבירה כוכבי, קיים איזון כלשהו בין בני הזוג - מבחינת קריירה, תחביבים ושוויוניות מסוימת. "לאחר הלידה האיזון הזה מתערער, ונוצר שינוי בחלוקת התפקידים ובסימטריה בין בני הזוג, ובדרך כלל האשה נדרשת לשינוי הרבה יותר גדול בחייה מזה שעובר הגבר.
אסימטריה זו די מקבילה לזו הנוצרת בין הסבתות. אם עד הלידה הן היו במעמד דומה פחות או יותר - פעם מבקרים/ אוכלים אצל זו ופעם אצל השנייה - אחרי הלידה הן נמצאות במקום אחר, בגלל השינויים שעוברים על בני הזוג שאינם באותה עוצמה ובאותו כיוון." הסבתא מצד הבת חווה את מה שקורה לבתה: היא רואה את צרכיה המשתנים, שהם מאוד גלויים ומצויים על פני השטח. הבת מאוד עייפה, משנה לגמרי את אורח חייה, ברוב המקרים היא סובלת מדכדוך אחרי לידה ותופעות אופייניות נוספות. לסבתא זו, אמה של היולדת, מאוד ברור איך לעזור לבתה.
לעומתה, הצרכים של האב הטרי פחות נראים לעין ופחות ברורים. במקרים רבים גם לא קל לבנים להודות בהם. לכן, לאמא שלו, הסבתא מצד האב, לא ברור לגמרי איך היא יכולה לעזור ולהתחבר.
בנוסף, קיים בסיס אבולוציוני הקשור להבדלים הביולוגיים שהתרבות שלנו מנסה לטשטש. עיקרו פשוט: הסבתא מצד האם בטוחה לגמרי שהנכד החדש הוא הנכד שלה, אך לא כן הסבתא מצד האב. לכן פעמים רבות הסבתות (ובעיקר זו מצד האב,( מתעקשות לחפש קווי דמיון בין הרך הנולד לאביו, על מנת לשייך אותו למשפחת האב ולהרגיש יותר בטוחה שהוא שלו/שלה.
"ועם זאת, לא תמיד המעמד של הסבתא מהצד שלו נחות יותר. לפעמים, מעמדה אפילו מועדף," אומרת כוכבי, ומסבירה שלעתים לבנות יש יחסים מורכבים עם אמותיהן, ולכן הן מעדיפות לקבל תמיכה ועזרה מהחמות שהיא דמות קרובה מצד אחד, ומצד שני דמות שלא סוחבים איתה מטענים וזיכרונות.
"כשנולד תינוק, ההורים, ובמיוחד האם, נמצאת בחלון זמן רגיש של שחזור חוויות הילדות שלה עצמה. כשהיא מחזיקה את התינוק עולים בה זיכרונות לא מודעים של ילדותה המוקדמת וטיפול האם, והם מוסיפים נדבך של מורכבות ליחסים עם אמה. עם החמות, קטע הזיכרונות הזה נקי."
ועדיין, פנייה לחמות כמקור תמיכה היא היוצא מן הכלל שאינו מעיד על הכלל. שאלנו את תלמה בראב, פסיכותרפיסטית ומנחת הורים, מורים ונוער מה הסבתא מהצד שלו יכולה לעשות כדי לרכך קצת את המצב:
1. כדאי להיות מודעים למצב הטבעי, שבו כבר בהריון, ובמיוחד לאחר הלידה, נוצרת קירבה טבעית בין היולדת ואמה ולקבל אותו. באמת.
2. בזמן שהמשפחה החדשה שוהה בבית החולים כדאי לשאול ולהתעניין (לרבות בנוגע להנקה,( שאם לא כן, חוסר ההתעניינות יגרום לעלבון שלא יישכח לדורי דורות או לפחות עד הנינים ")אמא שלך אפילו לא התעניינה, לא שאלה אם אני מיניקה, ולא באה לבקר.(" אז כן להרים טלפון, כן להתעניין לשאול, וכן לבוא לבקר, תוך תיאום ואמירה מפורשת "מאוד היית רוצה/שמחה לבוא לבקר."
3. כשהמשפחה מגיעה הביתה, מומלץ לתאם ציפיות, כדי שיהיה ברור במה הם צריכים עזרה ומה את יכולה/מוכנה לעשות (כי סבתות רבות כידוע עדיין עובדות.( מומלץ לערוך את תיאום הציפיות הזה מדי זמן מה, כדי שהעזרה תהיה רלוונטית. "בשלב הראשון, תעשי מה שמבקשים ממך, ובאותה נשימה ממש תגידי שאת רוצה גם לראות את התינוק ולשחק איתו, ותשאלי מתי מתאים/נוח שתבואי."
4. זכרי וקבלי שבשלב הזה, ברוב המקרים, נוכחותה של הסבתא מהצד שלה תהיה גדולה יותר מאשר שלך. היא שם. את באה לבקר, וזה התהליך הכי טבעי.
5. "העדיפי מושגים של קירבה, והימנעי ממושגים של תחרות," אומרת בראב, ומתכוונת לא רק למסלול התחרותיות שהרבה סבתות גולשות אליו, בנוסח את מי התינוק הכיר קודם, למי הוא דומה יותר, ממי מבקשים יותר עזרה וכד’ - אלא גם לטונים ולדקויות. "למשל, הסבתא מהצד שלה תספר איך היא ילדה את בתה, אבל לא בטוח שנורא מעניין את כלתך לשמוע איך ילדת את בנך, בן זוגה. אם הנושא עולה, תוכלי לומר משהו בנוסח ’קיוויתי שתהיה לך לידה קלה יותר משהייתה לי.’ או ’דאגתי לך כל כך. רציתי שתלדי בקלות ונזכרתי בלידה שלי.’ הטון צריך להיות של מחמאה, שיתוף וקירבה. הדברים צריכים להיאמר בטקט וברגע הנכון (ולא כשכלתך מותשת מעייפות,( ולהיות נקיים מכל ביקורת או האשמה.
6. זכרי שעם הזמן הדברים מתאזנים, ויהיה מקום לך, למשחקים שלך, לאוכל שלך, לעזרה ולהוויה שלך. לכן, נשמי עמוק, עשי מאמצים חיוביים, נקיים מתחרות, וקבלי את השנה הראשונה בפרופורציה.
◄ למה לדעתכן קיימת דחיקה הצידה של הסבתא מצד האב? שתפו אותנו בפייסבוק
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם