"אני קודם כל אמא וסבתא ורק אחר כך ראש עיר": מרים פיירברג מדברת
מרים פיירברג, ראש העיר של נתניה, הפכה אם בגיל ,22 אמה עזרה לה בגידול הילדים ואת ילדיה הייתה מביאה איתה לישיבות בעירייה. כיום היא סבתא גאה ופעילה לשמונה נכדים - ארבעה שלה וארבעה של בעלה השני, ומשתדלת לראות אותם מדי יום בין פגישות העבודה
בזמן השרטוט המורכב, ראש העיר מבצעת בו-זמנית פעולות נוספות - היא מתראיינת, עונה לטלפון הנייד ומעבירה הוראות לשני, מנהלת הלשכה היושבת איתנו. פיירברג, בת ,60 היא אם לשני ילדים: צפריר (צפי), בן ,37 עורך דין, אבא של דניאל (בן שבע וחצי) ונדב (בן ארבע,( נשוי לגלית, רואת חשבון. טל, בת ,32 מורה בבית ספר יסודי ("מתוך תחושת שליחות,“ מבארת אמה הגאה), נשואה לעדי, בוגר "בצלאל“ העוסק בעיצוב. לשניים שתי בנות: ירדן (בת חמש פלוס( וכרמל (בת שנתיים). שתי המשפחות מתגוררות בשכונת קריית השרון בנתניה.
"ילדתי בגיל 22 וחצי, ובין שני הילדים יש פער בן חמש שנים. כשהם היו קטנים, עבדתי במשרה חלקית ונעזרתי רבות באמא שלי, שהייתה בת ארבעים כשילדתי את צפריר. אמי הייתה ’אמא גדולה‘ של ילדיי, ובעצם תפקדה כאמא יותר מאשר סבתא. היא חיזקה את האמרה האהובה עליי - "מאחרי כל גבר מצליח עומדת אישה, ומאחרי כל אישה מצליחה עומדת אמא.“
אמי, דבורה ז“ל, הייתה האדם הכי משמעותי בחיי, היא נפטרה לפני שנים ביום
כאם צעירה, לא זכור לי שגידלתי את ילדיי על פי עקרונות מיוחדים, או על פי מצוות של "עשה ואל תעשה.“ הם היו ילדים טובים, אחים נהדרים מאז ומתמיד, הרבו לשחק ביחד, וגדלו לתוך העשייה שלי בנתניה. את שניהם הבאתי מגיל צעיר לעירייה. כשצפי היה בן שנתיים, הוא היה יושב איתי בישיבות, וכך גם אחותו.“
"נוכחתי בלידה של כל נכדיי, אבל הלידה של דניאל זכורה לי במיוחד, כי הוא הנכד הראשון. זו הייתה חוויה מדהימה עבורי. הוא כמובן נולד בבית החולים לניאדו בנתניה, כמו כל נכדיי - הרי אני לוקאל פטריוטית. הייתי בתוך החדר, מחוץ לחדר, במסדרון, כל משך הלידה, וראיתי את דניאל ממש עם היוולדו. הוא היה יפה-תואר מהשנייה הראשונה.
אני אוהבת את כל נכדיי מאוד, עם זאת לדניאל יש לי יחס מיוחד, כי ראשוניות מאוד חשובה לי, והוא הראשון... חשוב לי לציין שגם הנכדים של רוני הם נכדיי: ים, בת ,14 גל, עוד מעט בגיל בת מצווה, דן, בן שלוש וחצי, עמית, בת שנה וחצי, ועוד אחד בדרך.“
גם זו לידה שזכורה לי במיוחד, בגלל הסמליות שביום הולדתה - היא נולדה ביום שבו מתה אמי, מה שהיה בעיניי אירוע מיסטי. טל נכנסה לבית החולים עם צירים בערב יום העצמאות, ולי היה מאוד חשוב שהיא תלד ביום העצמאות עצמו. הצירים נמשכו עד אין קץ, רצתי בין בית החולים לבימות הבידור שהיו פזורות בכל מיני מקומות בעיר. הספקתי להגיע לשלוש בימות בידור, כשאני מתפללת שהילדה תחכה לי... אחרי שסיימתי את הביקור בבימה האחרונה, כשבדרך כבר היו הזיקוקים בשמים, טסתי לבית החולים, והספקתי להגיע ללידה שקרתה כפי שייחלתי: ירדן חיכתה לי. צחקתי ואמרתי שירדן שמעה כנראה את הזיקוקים ויצאה לאוויר העולם. שמה ירדן-דבורה, על שם אמי, ובלי להגזים - היא ממש דומה לה.“
"בגלל צורת העבודה שלי אני לא רואה את נכדיי ביום קבוע, אבל משתדלת לראות אותם בכל יום, אפילו לכמה דקות. בכל פעם שיש לי כמה דקות פנויות, בדרך אל או מפגישה, אני רצה ’להסניף‘ אותם, מצטרפת אליהם במקום שבו הם נמצאים - בגן ציבורי, נדנדות, פארק, בבתים. אני אוהבת אותם ומאוד שואבת כוח מהפגישות איתם.
הייתי רוצה להיות איתם כל היום, אבל זה לא מתאפשר. יש פשרות בחיים. בחופש הגדול לקחתי את כל הנכדים לסרט, ומדי פעם כולנו יוצאים לסוף שבוע בצימרים."
"בסופי שבוע כולם מגיעים אלינו לארוחה, או בליל שישי או בשבת. אני שומרת שבת, וכמי שמגיעה מרקע דתי, אצלנו מקפידים על מסורת, על קידוש לפני הארוחה, שרוני ואני מכינים יחד. אני מחכה בשמחה לשמונה הנכדים שמגיעים אלינו וכמובן - יש בלגן, אבל זה בלגן כייפי.
הבית נראה כמו בית שגדלים בו ילדים, לא בית של נכדים - הכל מלא בצעצועים וספרים שמונחים בתפזורת בחדרים ובסלון. כמובן שיש חדר מיוחד שמוקדש ללינה של הנכדים, והם נשארים הרבה פעמים לישון אצלנו בכל מיני הרכבים.“
"דניאל מחובר למחשב, לומד בכיתה ב,‘ ילד מאוד חכם, אוהב שח-מט. ילד רגיש שיודע להעניק המון אהבה. נדב שובב גדול, והמתיקות נשפכת ממנו ברמות.
ירדן יפהפייה, מוכשרת מאוד, חכמה, ירשה בגנים את תכונות היצירתיות של אבא שלה - מציירת, גוזרת. היא מאוד אוהבת שאני מאפרת אותה ומורחת לה לק, כי טל לא מתאפרת. אני מודל החיקוי שלה בביגוד, בהתאמת צבעים. מה שמאוד בולט אצלה הוא יכולת ההתנסחות. היא אקזוטית, שונה מאחותה מבחינה חיצונית. היה אצלנו שגריר טייוואן, ראה את הצילום שלה שמונח ליד שולחן העבודה שלי, והיה בטוח שהיא מ‘הארץ‘ שלו.
כרמל, כאמור, שונה מירדן, היא ’שוודית‘ קטנה, גם היא מאוד יפה, הכי מתוקה והכי מצחיקה. המשותף לכל נכדיי שהם משוכנעים שאני כל-יכולה, ומודיעים לי על כל מפגע בעיר. כשניהלנו שיחה ליד השולחן בליל שישי על צדק חברתי, דניאל אמר ’מה הבעיה, סבתא מרים תפתור את הבעיה.“‘
"נתחיל בזה שזו מחאה לגיטימית, ואין ספק שהפערים בין הרבדים החברתיים גדולים מדי ויוצרים מתח מיותר ולא בונה. לצערי, המחאה לא הומוגנית. קיימת בין המוחים שונות גדולה, וזה בעוכריהם של יוזמי המחאה. השונות הזו היא מורכבת ולא פשוטה להתמודדות. בעיניי, המחאה הצליחה, ולא צריך לשאוף ליותר. הנושא עלה על סדר היום, ודחק קצת את הקונצנזוס בהפניית הכסף לתקציב הביטחון. עם זאת, חשוב לזכור שאנחנו מדינה כמעט ללא אוצרות טבע, ולצערי יש לנו בעיה קיומית ביטחונית שצריך לפתור אותה, עוד לפני ’הצדק החברתי.‘ אני מאמינה שכעת, כשתתבצע שוב חלוקה תקציבית, ייווצר תיעדוף לנושא החברתי.“
"אני נהנית מהנכדים בלי להתמודד עם נושאים פחות נחמדים כמו טיטולים ומחלות, אבל אני מעורבת בכל דבר ועניין, גם עם הנכדים של רוני. מתייעצים איתי הרבה כי אני מקושרת, ודאגנית. פיזית אני לא הרבה איתם, אבל יודעת מה קורה לנכדים, אפילו כלתי מתייעצת איתי מיד כשהיא במצוקה.
עם זאת, אני לא יוזמת התערבות, רק אם פונים ומבקשים אני עוזרת. אני זמינה תמיד, אבל לא מנהלת לילדיי את החיים. כמובן שאני נלחצת כשהנכדים חולים, והדאגה הזו הייתה קיימת אצלי תמיד, גם כשהילדים חלו. אבל אני לא היסטרית, אני ’המבוגר המרגיע והאחראי,‘ מכניסה לפרופורציות כדי שאוכל לסייע באופן הכי ענייני.
נכון שבעידן המודרני הגברים לוקחים על עצמם יותר מטלות בכל הקשור לגידול הילדים, בשונה מבעבר, אבל עדיין, גבר בתפקיד בכיר סוגר את הדלת בבית מאחריו בבוקר, פותח את דלת המשרד וכולו מחובר לתפקיד מאותו הרגע. אישה נשארת תמיד אמא וסבתא. גם אני כזו - הבית, הילדים והנכדים הם חלק ממני, ודורשים התייחסות והשקעה של אנרגיה כל הזמן. אין מצב שאני סוגרת דלת ואומרת לעצמי ’את מתנתקת.‘ אני קודם כל אמא ורק אחר כך ראש העיר.“
"לדעתי, כלכלית קשה יותר לגדל ילד כיום, כי לילדים יש דרישות שלא היו קיימות כשאני הייתי ילדה. מותגים? מי הכיר בכלל את המילה הזאת? גדלתי כמו לכלוכית והרגשתי סינדרלה. היו לי גולות, אוסף מפיות, ניירות מסטיקים שאספנו. היום ילדים רוצים מה שיש לחברים שלהם - הטלוויזיה, התקשורת, האינטרנט חושפים אותם לעולם תובעני, ולהורים קשה יותר לספק את המאוויים הללו. מצד שני, כשצפי נולד ולא הייתה לי אפילו מכונת כביסה, שלא לדבר על מייבש, זה היה סיוט להרתיח את החיתולים. אז זה לא שחור ולבן. יש קסם גם במה שהיה פעם, וגם במה שיש היום.“
"ניגשים אליי בכל פעם שרואים אותי, עם הנכדים, ברחוב, בכל רגע נתון. אפילו במספרה. לא משנה איפה, גם באירוע פרטי, פונים ומספרים לי על הצרות. הנכדים, אגב, כבר רגילים לזה. אני מתקשרת ללשכה שלי שעובדת עד תשע בערב, ומיד מטפלת בבעיה. כלומר - שומעת בכמה מילים במה מדובר, מעבירה מספר טלפון של הפונה, ומתחילה מעקב. וזה עובד, כי אני במעקב: מקבלת בכל בוקר דוח על מקרים שהעברתי לילה לפני ובודקת טיפול עד הסוף.
הכי משמח אותי שנתניה הפכה לעיר של צעירים, לעומת הגירה שלילית שהייתה כאן כשהגעתי. יש שכונות רבות של צעירים, וזה מקום שכיף לחיות בו. בקריית השרון, שבה חיים ילדיי, יש 25 אלף צעירים בעלי משפחות, יותר ממחציתם הגיעו מחוץ לנתניה. אני מאוד דואגת לנושא של מעונות יום, בתי ספר, כיתות לימוד ראויות, מאוד חשוב בעיניי להקל על המשפחות הצעירות את החיים, שלא לדבר על טיפול מיוחד במשפחות נזקקות, שגם הוא חרוט על לוח לבי.“
"לשמחתי אני לא אדם קנאי, אבל פעם יחידה שקינאתי בילדה מהכיתה הייתה כשהיא קיבלה מארצות הברית צבעים מיוחדים לציור, צבעי פסטל שלא היו בכלל בארץ, ואם היו - מי היה יכול להרשות לעצמו לרכוש אותם. כשנכדיי גדלו, קניתי לכל נכד ערכת ציור עם הצבעים האלה. זה כנראה היה חסך רציני אצלי בזמנו“
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם