אמא, למה את בוכה?: האם רצוי לחשוף רגשות של צער בפני הילדים?
צרות פוקדות את כולנו - פיטורים, גירושים, מוות. פעם ההורים היו מתלחשים על כך בחדר השינה. היום, בעידן הפתיחות והחשיפה, ההורים מתלבטים: עד כמה רצוי, אם בכלל, לחשוף תחושות של צער או מצוקה בפני הילדים?
סביר להניח שגם את, כאמהות אחרות, ממהרת לנגב את דמעותייך כשהילד נכנס לחדר, ועוטה על פניך חיוך מלאכותי בנוסח "הכל בסדר, חמודי,“ אף על פי שהכל ממש לא בסדר.
משפחה היא מסגרת שמייצרת הרבה אושר ושמחה, אבל כמו בחיים, גם בתוך המשפחה יש מצבים קשים של עצב, כאב, כעס או תסכול של אחד ההורים בגלל מצב רוח רע, מריבה עם בן/בת הזוג, גירושים, פיטורים או, חלילה, מוות של אדם קרוב ואהוב.
אם כך מדוע אמהות נבהלות כל כך משאלה תמימה של ילד: "אמא, למה את בוכה.“? מדוע קשה לנו, ההורים, לחשוף בפני הילדים רגשות תסכול או עצב? מה כל כך מפחיד אותנו בחשיפת הצדדים היותר חלשים והיותר פגיעים של אבא ואמא?
בעבר נהגו ההורים להסתיר מילדיהם את האמת הכואבת. "לא לפני הילדים,“ היה אחד הביטויים המוכרים ששיקף את הגישה ההיא. את כל הסודות לחשו ההורים זה לזה בלילה, בחדר השינה, וכשלא יכלו להתאפק עד שהילדים ילכו לישון, גלגלו את הנושא בשפה אחרת - יידיש, לדינו, אנגלית, ערבית - העיקר לחסוך מהילד מידע כואב על מחלה של בן משפחה, מצוקה כלכלית או מוות.
ברוח אותה גישה, ילדים לא ביקרו הורים או סבים שאושפזו בבית חולים, ובוודאי שלא נלקחו להלוויות, כדי שלא יחזו בהוריהם המתמוטטים בכאבם. כל כך רחוק הלכו אז עם הרצון לגונן על הילדים הרכים, עד שגם כשהורה נפטר (או בן משפחה אחר) לא סיפרו לילד. במקום זאת השתדלו לעטוף את האמת המרה בסיפור שהתברר בהמשך כשקר, כמו "אבא נסע רחוק,“ ו“אמא בבית חולים.“
"הייתי בת שש, כשיום אחד, אבא נעלם מחיי,“ מספרת רחל ,(47) נשואה ואם לשלושה ילדים בוגרים, כששאלתי ’איפה אבא‘? לא ענו לי. רק בגיל מאוחר יחסית, בסביבות גיל ,18 נודע לי לראשונה מה קרה לאבא שלי, באיזה בית חולים הוא נפטר, והיכן הוא קבור.
שנים רבות כעסתי על אמא שלי על ההסתרה הזאת,
"הילדים האלה, שגדלו להיות מבוגרים, נושאים איתם עד היום כאב וכעס גדול על שמידרו אותם, שלא סיפרו להם את האמת על אירוע שהיה קשור בקשר הדוק לחייהם, כמו מות האב,“ אומרת הפסיכולוגית הקלינית ד“ר שרית סגל, ראש המרכז לחקר הפסיכולוגיה במכללת לוינסקי לחינוך, "והם צודקים, שכן באופן הזה המבוגרים לא אפשרו לילד להיות חלק מתהליך משמעותי שעבר על המשפחה.“
הספרות הישראלית מלאה בתיאורים של הורים מתלחשים, מסתירים, מדחיקים, במיוחד לאחר השואה, שאת אימיה לא רצו ההורים לחשוף בפני הילדים. היו כמובן הורים שבחרו לעשות ההפך, כמו הוריו של יהודה פוליקר, ואיש אינו יכול לומר מה הזיק יותר.
זיכרון אישי מימי מלחמת יום הכיפורים: שתי אחיותי הקטנות מפוחדות והמומות למראה הורינו השבורים מכאב, לאחר ששכלו את בנם הבכור, אחינו, במלחמה. אמא השמחה והאופטימית תמיד נראתה כמי שאינה יודעת את נפשה מרוב כאב וצער. אבא החזק והסמכותי בוכה כמו ילד. "לראשונה בחיי ראיתי את אבא בוכה, והמראה זעזע אותי מאוד,“ סיפרה לימים אחותי.
כיצד על ההורים לנהוג? האם להסתיר או לגלות רגשות, לתת דרור לדמעות או להעמיד פנים שהכל בסדר? "רגשות הם אותות פנימיים המתעוררים בתגובה למצבים ואירועי חיים, והם בעלי חשיבות עצומה הן לילד והן למבוגר. מדובר בתגובה אנושית בריאה, החיונית להישרדות הפיזית והפסיכולוגית שלנו כבני אדם. רגשות אינם ’חולשה,‘ ואין טעם להתכחש לקיומם, בוודאי לא בפני ילדינו,“ אומרת הפסיכולוגית הקלינית ליאת מנדלבאום, מנהלת פורום פסיכולוגיה קלינית באתר doctors.
האם תמליצי להורים לשתף את הילד בכאב ובמצוקה שהם חווים?
"במרבית המקרים, הילדים, שהם חכמים ורגישים יותר משנדמה לנו, מסוגלים לקרוא באופן אינטואיטיבי את המציאות הרגשית השוררת בבית. כשהוריהם עצובים, מתוחים, כועסים, טרודים ודואגים, הילדים חשים זאת דרך הערוצים הלא מילוליים, הם מבינים שמשהו קורה. ומכאן שהניסיון להשאירם מחוץ לתמונה עלול לגבות מחיר יקר.
הילד שמרגיש שמשהו קורה ואינו מקבל מהוריו הסבר, עלול לפתח בדמיונו תרחיש בעל מאפיינים קטסטרופליים, גדול ומאיים בהרבה ממה שקורה במציאות, מה שעלול לגרום לו תחושת חרדה עמוקה.“
האם הדמעות של אמו עלולות לערער את ביטחונו של הילד?
"דמעות אינן נתפסות אצל הילדים כסימן לחולשה או לאסון. אמא שמסוגלת להסביר לילד מדוע היא עצובה ופגועה, תגלה שהילד מקבל את דמעותיה כביטוי טבעי של רגשות, לא כחולשה או כהתערערות של מצבה הנפשי. "זאת ועוד, ילד שגדל בבית שבו מותר להביע רגשות מכל סוג, לומד להתנהל נכון עם רגשותיו, הוא יודע לזהות, לבטא ולווסת אותם ביעילות, ובכך בעצם מונחים עבורו היסודות לחיים חברתיים ובינאישיים בריאים ומספקים בעתיד.
"לעומת זאת, הורה שמתעקש להישאר ’סטרילי‘ מבחינה רגשית, להעמיד פנים ליד הילד, ולחשוף את רגשותיו רק כשנדמה לו שהילד אינו רואה או שומע, אזי הביטויים הרגשיים העוצמתיים ששוטפים אותו עלולים להבהיל את הילד ולאיים על ביטחונו.“
מחלות, מוות של בן משפחה, בגידה, גירושים, פיטורים של אחד ההורים, מצוקה כלכלית, הסתבכות בפלילים ומאסר של אחד ההורים, כל אלה ועוד הם, לדברי ליאת מנדבלאום, דוגמאות למצבים נואשים שמציבים דילמה קשה ביותר בפני ההורה: עד כמה הוא יכול ורשאי לחשוף את הסיבה למצב רוחו המדוכדך, ומה ההשלכות של החשיפה על הילדים.
ומה התשובה לכך?
"הנחת היסוד שצריכה להנחות את ההורה במצבים כאלה היא שהילד מסוגל וצריך לדעת על מצבי מצוקה משמעותיים שמשפיעים על הבית, ומכאן שתפקידו כהורה ליידע אותו. בין אם ההורה ירצה בכך או לא, המידע ידלוף ויגיע לילד, לכן רצוי שהוא זה שיספר לו, ובכך ישלוט במידע שיגיע לאוזניו, וימזער את הנזק שעלול להיגרם לו. בשני המצבים, על ההורה להיות פתוח דיו להשיב לשאלות הילד, לתת לו תשובות שיניחו את דעתו וירגיעו אותו".
האם צריך להתחשב בגילו של הילד?
"כשהורה משתף את בנו/בתו ברגשותיו, עליו להתחשב בגילו של הילד, ביכולת ההבנה שלו ובבשלות הרגשית שלו. ילדים צעירים חסרים עדין את היכולות הקוגניטיביות והרגשיות שיש למבוגר. אם חושפים אותם למידע קשה ורגיש, יש לעשות זאת בזהירות ותוך התחשבות בצרכים וביכולות ההכלה של הילד.
אין להכביר פרטים מיותרים, במיוחד לא כאלה שאינם עולם באופן ספונטני בתודעתו של הילד. אם המציאות מאיימת מדי או ’אכזרית‘ בשבילו, ההורה נדרש להתאים את המידע לגיל הילד ולספר לו רק פרטים שהוא מסוגל להתמודד איתם.“
ולא מדובר רק בטובתו של הילד. מנדלבאום סבורה שהורים שעושים מאמצים ניכרים להשאיר את הילד מחוץ לתמונה, משלמים מחיר אישי גבוה למדי. "הצורך להחניק ולהסתיר רגשות מפני הילד פוגע גם בהורים. כידוע, סוד הוא גזלן אנרגיה עצום. הורים שמשקיעים את כל האנרגיה בהסתרת ’הסוד,‘ לדוגמה, מחלת האם או פיטורי האב, מדלדלים למעשה את המאגרים הרגשיים הפנויים שלהם, שכה נחוצים להם כדי להתמודד עם המציאות הקשה,“ היא אומרת.
לעומתה, הפסיכולוגית הקלינית ד“ר שרית סגל ממכללת לוינסקי מבקשת להשיב על כנו את "הסדר ההיררכי המשפחתי“ ומזכירה למי ששכח, כי בעולם שבו אנו חיים תפקידו של המבוגר להיות חזק. "כשההורה משדר מצוקה, מביע רגשות כאב, או נשבר ובוכה בנוכחות הילד, באותו רגע נשברת אצל הילד התפיסה הבסיסית שעליה גדל: העולם הוא מקום בטוח, ואבא ואמא מגינים עלי בכל מקום ובכל מצב.‘ העולם כפי שהכיר אותו מתפרק, כפי שאמו מתפרקת לנגד עיניו. כעת הוא חרד שלא יהיה מי שיגן עליו,“ היא מסבירה.
אבל גם הורה הוא בן אדם, גם לו כואב לפעמים.
"נכון, אבל רגשנות יתר של הורה בנוכחות ילדו עלולה להביא לידי היפוך תפקידים. הילד הופך להיות ההורה של ההורה שלו. כשאמא בוכה, הוא רץ לעודד אותה, מחבק ומנשק אותה בדאגה, והוא כמו אומר לה: ’תחזרי להיות האמא החזקה שלי, שדואגת ושומרת עלי כמו פעם.‘
הורה צריך לדעת שהוא אינו יכול להישען באמת על ילדו. כוחותיו של הילד דלים, וזה גם אינו תפקידו. אל לו להורה להטיל על כתפי הילד אחריות כבדה מדי, לתת לו הרגשה שהוא הפתרון למצוקתו, אין להכתיר אותו בתפקיד המושיע שרק הוא מסוגל להרגיע את אמו או אביו, ולהחזיר את החיוך לפניהם. הילד הוא החלש שזקוק לתמיכת הוריו.“
אם כך, צריך להעמיד פנים שהכל בסדר.
"אין ספק, יש פה סתירה שיוצרת קונפליקט. מצד אחד, ההורים רוצים להיות חזקים ליד הילד, כי הם מבינים שהפגנת חולשה מוגזמת עלולה לפגוע בתחושת הביטחון של הילד, ומאידך ההורים רוצים להיות אותנטיים ברגשותיהם - שהרי אם הם רוצים (ורוב ההורים רוצים) לגדל ילדים רגישים, עליהם להראות רגשות בצורה אותנטית, לא להעמיד פנים ולתפקד בצורה שנוגדת את רגשותיהם.
"לדוגמה, אם חלילה נפטר בן משפחה קרוב מאוד, אבל אמא או אבא ממשיכים לתפקד כאילו לא קרה כלום. הם משדרים לילד מסר של אטימות, של איסור לדבר או להפגין רגשות. כך הם מפספסים את ההזדמנות ללמד את הילד תקשורת אנושית נכונה, כי לפעמים אתה חזק, ולפעמים אתה חלש וזקוק לניחומים.“
ומה עובר על הילד במקרה כזה?
"הילד מרגיש חוסר הלימה בין המסר הגלוי שאמו משדרת לו לבין מה שהוא חש באינטואיציה שלו. לדוגמה, ההורים מתגרשים, אבל אמא אומרת ש‘הכל בסדר.‘ בתוכו הילד מרגיש שמשהו קשה ורע קורה, האווירה מאוד שברירית בבית, אבל אמו מכחישה, ובעצם אומרת לו שהפרשנות שלו למצב אינה נכונה. התנהלות כזו גורמת לילד לאבד את האמון בעצמו וברגשותיו, ולהרגיש בדידות וחוסר ביטחון.“
אם כך איך פותרים את הדילמה בין "הורה חזק“ לבין אותנטיות רגשית?
"אם ההורה עצוב ובוכה בנוכחות הילד, מיד אחר כך עליו לשדר לו אופטימיות, כלומר, לאחר שמחה את הדמעות, עליו להציג בפני הילד פן נוסף: את היכולת שלו להתאושש ולקום מחדש. התנהגות מאוזנת כזו של ההורה ממזערת את הנזק לילד, ומפחיתה את תחושת האיום שהוא חש.
"הילד רואה שגם כשאמא בוכה, או כשאבא עצוב, הם מצליחים לקום ולהתגבר על הקושי ולחזור לחיים, להתחיל מחדש. אומרים לו שגם אם עכשיו כואב ועצוב, בהמשך יהיה טוב. הגישה הזאת מפתחת בילד כוח עמידות וביטחון עצמי. יותר מזה, כשאחד ההורים מדוכדך ועצוב, ההורה השני תומך בו, מנחם ומרגיע אותו. הילד שעד להתנהלות הזאת בין הוריו, מפנים את המסר שמותר להיעזר ולהישען, ולצאת נשכר מאינטימיות משפחתית.“
המלצותיה של ליאת מנדלבאום, מנהלת פורום פסיכולוגיה קלינית בפורטל דוקטורס:
1. נסו לעשות הכל כדי לשפר את הרגע. כשאתם רגועים ומעודדים זה עובר לילדיכם.
.2 אם אתם עצובים וכאובים, אל תנסו להסתיר זאת מהילדים. הם יחושו בכך ממילא ויחפשו הסבר.
.3 סוד הוא דבר מעיק הגוזל אנרגיה ומשאבים עצומים. נסו לצמצם למינימום סודות במשפחה.
.4 השתדלו למתן את עוצמת התגובה, ולא "להתפוצץ“ בכל הכוח דווקא מול הילדים.
.5 כאשר אתם משתפים את הילד ומספרים לו מה מסעיר ומעציב אתכם, התאימו את התכנים לגילו וליכולתו הקוגניטיבית והרגשית של הילד.
.6 אפשרו לילדים לשאול שאלות, וענו להם באומץ. אל תטייחו, ומאידך אל תעמיסו פרטים מיותרים. הישארו ענייניים.
.7 אפשרו לילדים להשתתף בצערכם, ולתת ביטוי חופשי למה שהם מרגישים. אין טעם לומר להם במצב כזה "אל תדאג, זאת בעיה שלי ולא שלך".
8. ילדים יכולים להציע עזרה ופתרונות. הקשיבו להם, אל תבטלו את רעיונותיהם, גם אם אינם ניתנים ליישום. והודו להם על הנכונות לעזור.
.9 גם כשהמצב נראה רע, הזכירו לעצמכם ולילדים שבעיות הן עניין זמני, ושלעולם קיימת תקווה לשיפור.
.10 האהבה והלכידות המשפחתית תורמות ליכולת התמודדות טובה יותר עם מצבי משבר אמרו לילדים (וזה לזה) עד כמה הם חשובים ואהובים. "מזל שיש לי אותך!" הוא משפט שמחזק תמיד את שני הצדדים.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם