עקרון הרצף: נעה דר על ילדות ואמהות
איך היה להיות ילדה? איך זה להיות אמא? נעה דר לא ידעה שהיא תתאהב בתחום המחול ותהיה רקדנית, אבל זה קרה לה
"כילדה, הייתי נורא פיזית. טום בוי שאוהבת כדורגל, לטפס על עצים ולרוץ. איכשהו תיעלו אותי להתעמלות מכשירים. הייתי מאוד טובה בתרגילי קרקע, אבל פחדנית איומה על הקורה. לא יכולתי לזוז עליה, והמאמנת הודיעה לי שאני צריכה ללכת למחול כי התעמלות מכשירים זה לא בשבילי.
בצער רב עברתי למחול בגיל 7. זו היתה ברירת מחדל. בהתחלה זה היה כמו חוג, הלכתי כי כולם הלכו. נהניתי אבל לא התאהבתי עד כלות.
בכיתה ז' החלטתי שזה מה שאני רוצה לעשות. היה אירוע מסוים שאני זוכרת שהגדיר את זה: ראיתי בטלוויזיה את הסרט של אינגמר ברגמן בשחור-לבן 'חופשת קיץ' על נערה רקדנית. הרוח שלה, אהבת הטבע שלה, המשהו המשוחרר הזה - והתאהבתי. נורא הזדהיתי והחלטתי שזה מה שאני רוצה להיות. כמוה.
"עד שהתקבלתי ללהקה, אבא שלי לא היה מבסוט מהעניין. כסוציולוג ופרופסור באוניברסיטה הוא חשב שקריירה אקדמית זה מה שמתאים לי. הוא לא חשב שאפשר להתפרנס ממחול. אמא שלי היתה נינוחה הרבה יותר בעניין הזה. היא תמכה מאוד והגיעה לכל ההופעות. כשהגעתי ללהקת בת-שבע בגיל 18, אבי ראה שהמשכורת נכנסת ונרגע.
"אף אחד מהאחים שלי לא עוסק במשהו שקשור לאמנות. בבית קראו ספרים ושמעו מוזיקה, אבל לא עסקו בזה. הכל היה ברמת הצריכה של אמנות. אני מכירה אמנים ענקיים שיוצאים מתוך שכונת שפירא עם אבא שיכור והופכים להיות האמנים הכי נפלאים שיש.
מנגד אני מכירה אמנים נהדרים שאבא שלהם צייר והאמא בעלת שם בתחום אחר. אני חושבת שבנאדם נולד למה שהוא יהיה. אני? נולדתי לחפש לעצמי ערוצי ביטוי.
נעה דר עם הילדים.
אריק סולטן
"כאמא,
נורא חשוב לי שימצאו את המקום ואת המדיום שהכי טוב להם ושבו הם מתבטאים הכי טוב ומרגישים את עצמם שלמים וממוצים. לא משנה לי באיזה כיוון.
הבן הגדול, יהוא, תיעל את עצמו למוזיקה. הוא שר, מנגן, ובדיוק נכנס עכשיו לתלמה ילין ונורא מאושר מזה. זה משמח אותי מאוד. בעיקר בגיל ההתבגרות חשוב נורא שיש את הערוץ הזה של הביטוי, של העניין, שאפשר לנקז אליו את כל מה שקורה לך בפנים. כולו שם. הוא משקיע את עצמו בזה, זה העניין המרכזי שלו וסביב זה הוא חי.
כשראיתי אותו מופיע בפעם הראשונה עם הלהקה שלו, אמרתי: הילד המופנם, הביישן והסגור הזה, ברגע שהוא עולה לבמה הוא הופך להיות רוק
סטאר.
זה הזכיר לי אותי מבחינת החופש שאני מרגישה על הבמה לעומת החופש שאני מרגישה בתקשורת בינאישית רגילה, אפילו אם אני צריכה לעמוד ולדבר מול ארבעה אנשים, לעומת כשאני צריכה לרקוד מול הרבה יותר אנשים. זה פשוט עולם אחר לגמרי.
"עם הקטן, הלל, אני עוד לא יודעת. אין לי מושג מה הוא יאהב ולאן הוא ילך. כל הילדים כל כך יצירתיים ומפתיעים כל הזמן, שאני באמת לא יודעת לאן ילך ואם זה יהיה דווקא לכיוון אמנותי. הקטן עוקף את כל המקומות שהגדול נמצא בהם. אם יהוא במוזיקה, הלל מתנער באופן חד מכל כלי. הוא אוהב לרקוד, אבל לא מרשה לעצמו, אז הוא מנתב את עצמו לאמנויות לחימה".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם