מזרח תיכון חדש: היי טק היי מגיע לארץ
דוקטורים, אנשי סטארט-אפ, עורכי דין ואפילו רץ מרתון אחד החליטו להשאיר את המשכורות הנדיבות והתנאים הנוחים מאחור, להפוך למורים ולהתמסר לבית ספר נדיר שמוקם בחולון: "היי-טק-היי", תיכון ציבורי המבוסס על מודל אמריקאי מצליח. בתוך כיתות עם קירות שקופים וללא שיעורים כמו בבית ספר רגיל, הם מבטיחים להפוך את הילדים שלכם לסקרנים, חקרנים ושקדנים. והעיקר: הלימודים בחינם
י' נכנסים לכיתה, שולפים מהתיק בקבוק שמן מסריח שרק אתמול בילה בו עוף, וניגשים במרץ להכנת ביו דיזל, כלומר שמן ביולוגי. בזמן ההכנה הם לומדים מהם תהליכים כימיים, פוגשים את סיפורי התעשייה הראשונים מהמאה ה-19, כותבים ניירות עמדה ופלאיירים. ואז מגיע הרגע הדרמטי שכולם חיכו לו: הם צובעים מכונית שבית הספר קיבל כתרומה במענה לבקשות ששלחו, מותחים עליה שני פסים צבעוניים סטייל רכב מרוץ, מוסיפים את הכיתוב "ביו דיזל", לוחצים על הגז ודוהרים אל האופק.
עכשיו תפסיקו לדמיין. התיאור הזה לקוח מהיומיום השוטף של רשת בתי הספר High Tech High , המונה 11 סניפים בסן דייגו, קליפורניה - ובקרוב בארץ.
מנהלי הרשת מאמינים כי ילדים יכולים להיות - פרט למכונת ציונים צייתנית - גם יצורים סקרנים וחושבים. בבתי הספר של היי-טק-היי הילדים לומדים במשך היום לכל היותר עם שלושה מורים שונים, ואילו המורים מלמדים לכל היותר 50 ילדים מדי יום. המורים אינם מלמדים מקצועות לימוד. הם עוסקים עם הילדים בלמידה שכוללת מחקר עיוני ועשייה בשטח במסגרת פרויקטים שהתלמידים מבצעים. הקירות בהיי-טק-היי עשויים זכוכית, והתלמידים מוזמנים לנדוד ממקום למקום במהלך השיעור, לאכול, לצאת ולחזור, ובניגוד לכל תחזית שחורה - זה ממש לא גורם להם לאבד כיוון. התלמידים הם יצרני ידע, ולא צרכנים עיוורים.
לצד פרויקט הביו דיזל, למשל, אפשר להזכיר פרויקט נוסף שבמסגרתו בדקו התלמידים כיצד אדמה, משאבים וטכנולוגיה הובילו את המדינות המתועשות לאימפריאליזם. הם עבדו על המחקר בקבוצות למידה קטנות במשך למעלה מחודשיים, בליווי מורי המדעים המדויקים ומדעי הרוח. מי שלא ראה תלמיד לא מיובש, לא ראה שמחה מימיו: במהלך העבודה הם בדקו ארצות שעברו קולוניזציה, התעמקו בקשרים מולקולאריים כדי להיטיב את הבנת הקשרים בין כימיה לחקלאות, פנו לשגרירות מדינה שנבחרה למחקר, בדקו את פעילותה של ארצות הברית בעיראק ועוד.
השאלה המתבקשת היא מה לנו ולסן דייגו הרחוקה, והאם לא מדובר בקליפורניה דרימינג. הנה התשובה: לא רק האמריקאים חושבים שזה טוב. בארץ ישנם כבר כמה בתי ספר שאימצו את המודל או את חלקו, אבל בית הספר הציבורי הראשון שיוקם על פי המודל של היי-טק-היי ובשילוב הוויה דמוקרטית, ייפתח בשנת הלימודים הבאה בעיר חולון.
אנשי הצוות של בית הספר יכלו בקלות להמשיך במסלול החיים המוכר והנוח שלהם. יש ביניהם סטארטאפיסטים, חוקרים,
בין אנשי הצוות אפשר למצוא את דפנה צדוק (45), בעלת תואר ראשון בלימודי מזרח אסיה, תעודת הוראה בהיסטוריה והשכלה בתחום הצילום והנחיית קבוצות. בעברה הלא רחוק עבדה בענף התעופה ועסקה בקשרי לקוחות ובשיווק, "אבל כשהילדות שלי נכנסו למערכת החינוך והתחלתי לפגוש אותה בכל מיני מעגלים, הבנתי שקורים דברים שצריכים להיות אחרת", היא אומרת. "לא הכל, אני גם לא מאלה שחושבים לחולל מהפכות ביום אחד. אבל אחד הדברים שראיתי ומאוד הפתיעו אותי היה זה שלא הרבה השתנה מאז שאני עצמי למדתי".
זה לא פשוט, לעזוב הכל ולהתמסר לחינוך.
"תשמעי, העולם התהפך ועשה סלטות באוויר, ובבתי הספר בישראל המורה עדיין עומד ומכתיב, הילדים כותבים ולומדים בעל פה. זה לא מחובר לשום דבר. הייתי המון שנים בעולם העסקי, אבל הבנתי לאחרונה שאפשר שיהיו לך גם שתי קריירות בחיים. אני מגיעה עם המון אמביציה, רצון טוב וידיעה ברורה שאם רוצים לשנות - אפשר".
ד "ר הלל רז (32), סטארטאפיסט בעל דוקטורט במתמטיקה ותואר באיטלקית, הספיק לעבוד כמורה בהיי-טק-היי בסן דייגו. בבית הספר החדש הוא עתיד ללמד מדעים ומעוניין לחבר את הילדים גם לעולם ההיי-טק. באמצעות החיבור הוא חושב ללמד אותם גם מתמטיקה. "נולדתי בארץ, ובגיל 12 עברתי עם הורי לארצות הברית. חזרתי לארץ בתזמון מצוין", הוא אומר.
רז שב ארצה בינואר 2011 והשתלב בעבודה במכון ויצמן. באפריל הבין שהוא רוצה להישאר בארץ. הוא התפטר מעבודתו במכון ובאוגוסט, שלושה ימים אחרי שהמחאה החברתית החלה, הצטרף. הוא התראיין לערוץ "ריי אונו" בטלוויזיה האיטלקית ודיבר על הטירוף של מחירי הדירות, הקים אוהל ולבסוף החליט גם לתקוע יתד ולהיכנס עמוק לתוך מערכת החינוך בישראל.
"הסתכלתי מהצד ואמרתי: זו המדינה שאני רוצה לחיות בה. כל העבודות שחיפשתי אחרי שעזבתי את מכון ויצמן היו בחינוך, וכששמעתי שעומדים לפתוח בית ספר המבוסס על המודל שהכרתי בסן דייגו, לא היססתי".
אתה סטארטאפיסט מצליח וסביר להניח שמרוויח לא רע. למה לך כל זה? לא עדיף להמשיך להסתכל מהצד?
"אני לא רואה דברים מהצד, אני רואה דברים איך שאני רואה אותם. כל הלמידה שלי איך ללמד הייתה דרך מעשה. אני מאוד אוהב ילדים, חבר'ה בכיתה י' זה גיל שאני מאוד מסתדר איתו, וכשתלמידים נכנסים לכיתה הם מבינים שקורה בה משהו אחר.
|היי-טק-היי בסן דייגו הוא בסיס צבאי לשעבר שהפך לבית ספר: תקרות גבוהות ועליהן מוטות ברזל. קירות הכיתות עשויים מזכוכית והתלמידים יכולים לנדוד עם המבט החוצה, אבל הם לא עושים את זה, כי מעניין להם להיות נוכחים בשיעור. אותו מורה מלמד את אותה כיתה שני מקצועות בעת ובעונה אחת: כימיה ומתמטיקה, ספרות ואנגלית וכן הלאה. הרציונל הוא יצירת קשר לעולם האמיתי. המסר ברור: אני מתמטיקאי, אבל אני לא עובד רק עם מתמטיקה אלא גם עם פיזיקה. יש מעט מאוד אנשים היום שעובדים רק במקצוע אחד. הכל מתחבר לכל".
מיכל פרנקו-דבש מגבעת ישעיהו שבעמק האלה, נשואה ואם לשלושה ילדים, היא בעלת תואר שני במדעי היהדות וכעת לומדת לתואר שני נוסף בפילוסופיה יהודית באוניברסיטת תל אביב. פרנקו-דבש כתבה בעבר תוכניות לימודים בין-תחומיות, המבוססות על למידה דרך פרויקטים, ואף התנסתה בכך עם תלמידים בבית ספר על יסודי.
"כל בית ספר צריך לקיים דיאלוג אמיתי עם הילדים, לעורר בהם תחושת מסוגלות, לאפשר להם להיות שמחים ולבטא את עצמם, לגלות את הייחוד שבהם, שיידעו שהם יחידים ומיוחדים", היא אומרת. "תמיד השתדלתי לעשות זאת עם תלמידי, אבל כשאת מקימה מסגרת חדשה בשותפות עם קבוצת אנשים בעלי תפיסה חינוכית דומה, וכשהסדירויות של בית הספר מאפשרות זאת, היכולת להשפיע על תהליכים - עצומה".
גם ד"ר מאיה מרוז (37) ממושב בניה, אם לילדה בת ארבע ותינוק בן שנה, חוקרת בתחום הביולוגיה, החליטה לנטוש את העולם האקדמי לטובת הכיתה. "במשך שנים לימדתי סטודנטים באוניברסיטה", היא אומרת, "ומהר מאוד הבנתי שהם באים ממקום לא טוב. הם פוחדים לחשוב. כשהגעתי לפוסט דוקטורט היה ברור לי שהגיע הזמן לעבור לחינוך. לא הייתה פה התלבטות בכלל".
ואם את מניחה את האצבע על הסיבה עצמה?
"לאורך כל השנים הייתי תלמידה מצוינת ומצטיינת, והאמת היא שלא למדתי כלום. יצאתי מבית הספר טבולה ראסה. אני לא זוכרת כלום. ברור לי שלא חשבתי בשביל עצמי ורק ריציתי את המורים, את ההורים, את החברה. בתואר הראשון זה עדיין היה כך: לשנן ולהקיא.
"הפעם הראשונה שחטפתי בומבה בראש הייתה בתואר השני. עשיתי אותו אצל פרופ' שושנה בר-נון מהמחלקה לביוכימיה והיא אמרה לי:'את פה בשביל לחשוב'. זה מגוחך ומטורף. אני יודעת, כמדענית, שהיא הצילה לי את החיים, בגיל 20 פלוס. אני רוצה להציל חיים של ילדים בגיל יותר מוקדם. היכולת לחשוב עושה את החיים מרגשים, מרתקים, מעניינים וכיפיים. אני רוצה לפתוח לילדים את העיניים. רוצה שכשילד ילך ברחוב ויקטוף עלה, הוא יידע איזה בלגן קורה בצמח מפני שהוא קטף את העלה. העולם מוצף בדברים ואנחנו עיוורים אליהם".
רבים וטובים התמסרו לחינוך, והיצירתיות שלהם גוועה.
"במערכת הקיימת קשה למורה לשנות דברים, אפילו אם הוא יצירתי ובעל פוטנציאל אדיר. הוא נמס ונעלם. צריך שכל המערכת תהיה שונה מהיסוד. זה מה שהולך להיות בבית הספר הזה. צריך להיות הרפתקן וסקרן, לא לפחד מהחיים ולהעז לשנות דברים".
על לימודי האמנות בבית הספר תהיה אמונה מיטל כץ מינרבו, ילדת ונצואלה. היא הגיעה לארץ לפני 16 שנה ובינתיים הספיקה ללמוד אמנות וחינוך לתואר ראשון ושני. "שתי התרבויות שעליהן גדלתי קיימות ביחד ברעיונות שלי, ובאהבה לאנשים מכל הסוגים והגוונים. אני מורה לאמנות ויודעת שכולם יכולים וחייבים לעשות אמנות, רק צריך לאפשר", היא אומרת.
"אני מאמינה שיהיה כאן בית חינוך המצמיח ילדים שנמצאים בלמידה ובדיאלוג תמידי עם עצמם ועם הסביבה", מסכימה לימור קנו, בעלת תואר ראשון בריפוי בעיסוק ותואר שני בניהול מלכ"רים, ובעברה מדריכת טיולים, רכזת תרבות בפנימייה, מנהלת תחום אוכלוסיות מיוחדות בעמותות וארגונים שונים ומנחה צוותי בתי ספר בתהליכי שינוי. "בית ספר שמנסה לתת כלים לכל ילד להיות אדם חושב, עצמאי ויצירתי, בעל בטחון ותחושת מסוגלות עצמית".
ואילו עידו ברקן, בוגר תוכנית אמירים למצטיינים והחוג למדעי הקוגניציה באוניברסיטה העברית, שילמד מדעים בבית הספר, מסכם בפשטות: "הקמת בית הספר היא עבורי הגשמה של חלום".
על היוזמה חתומים ראש עיריית חולון מוטי ששון והמנכ"לית חנה הרצמן, בליווי ותמיכה של קרן ג'ייקובס בישראל, משרד החינוך, המכון לחינוך דמוקרטי, קרן ברכה וקרן יגלום. התוצאה אמורה לסלול את הדרך להובלת שינויים משמעותיים בכל בתי הספר העל-יסודיים בארץ: בית ספר ציבורי חדש שמציע, לא נעים לומר, בדיוק את ההפך ממה שמציעה כיום מערכת החינוך הישראלית המוכרת. ההרשמה בעיצומה, והשערים ייפתחו בשנת הלימודים הקרובה בפני תלמידי כיתה ז'. בהדרגה יצמח בית הספר עד לכיתה י"ב.
בתוכנית מובטחים לכל ילד וילדה יחס אישי, למידה בקבוצות של 25, למידה מבוססת פרויקטים סביב שאלות מורכבות, שילוב של לימודי מדעי הרוח עם לימודי המדעים בפרויקטים משותפים, רב-תחומיות, למידה עיונית לצד עשייה ויצירה, חיבור לעולם הרחב והכל תוך לימוד ערכי הדמוקרטיה. ההפתעה הגדולה: לא צריך להתברך בירושות או לשבור תוכניות חיסכון. מדובר במוסד ציבורי שפותח את שעריו לכל דורש, בלי תשלומי הורים מעבר לנהוג או מבחני איי-קיו של נאס"א
.
אז איך בכל זאת אפשר לספק לתלמידים כל כך הרבה אפשרויות, כשמדובר בבית ספר ציבורי, שתקציבו זהה לזה של כל בית ספר ממלכתי בארץ? על פי אנשי הצוות, מדובר פשוט בהסתכלות שונה על ההתארגנות הבית-ספרית.
"ההתארגנות השונה של השעות והוויתור על חלוקה למקצועות לימוד יוצרים מבנה חדש של מערכת הלימודים", מסבירה יעל בונה-לוי מצוות ההקמה של בית הספר. "המבנה החדש מצריך פחות מורים - מה שמאפשר היכרות אישית וקרובה בין המורה לתלמידיו מבלי להוסיף שעות לימוד למערכת. כמו כן, כחלק מהתפיסה של בית ספר שייטמע בקהילתו, אנו מתכוונים ליצור שיתופי פעולה נרחבים עם המוסדות והתושבים בחולון, שיביאו לתוספת של חומרים ואפשרויות לתלמידים. מבנה הקבע של בית הספר ימוקם באזור התעשייה החדש של חולון. נוכל ליצור קשרים עם התעשייה המקומית וכמובן עם חברות ההיי-טק שבמתחם. שיתופי הפעולה יניבו חומרי גלם שיגיעו אלינו, הדרכות מומחים ושימוש חוזר בחומרי תעשייה.
"אנחנו מאמינים שחלק מלקחי המחאה החברתית האחרונה הוא הצורך בקהילה שתדאג לכל פרטיה, ושואפים לאקטיביזם חברתי,'חינוך פוליטי' במובן של אזרחות פעילה. יש כאן יוזמה של עיר והתגייסות של חברי צוות, שיכלו לעשות עוד כמה דברים בחיים שלהם. הם לא מגיעים לחינוך בלית ברירה. הם רוצים ליצור שינוי דרך החינוך ורואים בחינוך משהו חשוב שראוי להשקיע בו".
המודל האמריקאי מוכיח: אפשר לחבב את בית הספר
ההצלחה של היי-טק-היי מדברת בעד עצמה. כל הבוגרים בארצות הברית התקבלו למוסדות להשכלה גבוהה. למעלה מ-51 אחוז מהם היו הראשונים במשפחותיהם שהגיעו לכך.
מודל הלמידה של היי-טק-היי נועד לתת מענה לשתי בעיות עקרוניות שהוגי בית הספר בסן דייגו, לארי רוזנסטוק ורוב ריאורדן, זיהו במערכת החינוך האמריקאית: ניכור בין מורים לתלמידים וניכור בין תלמידים ללמידה. תחושת הניכור של התלמידים, לתפיסתם, נעוצה במבנה מערכת הלימודים, שכוללת מספר רב של מקצועות לימוד אותם מלמדים מספר רב של מורים. המורים לא מצליחים להכיר לעומק את הילדים ועסוקים בעיקר בלהעביר את החומר, והילדים מצדם הולכים ומפתחים תחושת ניכור כלפי המערכת.
תחושת הניכור הזו מוכרת היטב לבוגרי מערכת החינוך בישראל: מדוח מיוחד של מרכז SOS ללימודי אלימות בישראל, הפועל לחינוך ולהקניית כלים להתמודדות עם מצבי אלימות וחיזוק המרקם החברתי בחיי היומיום, עולה כי תלמידי ישראל מאיישים את אחד המקומות הראשונים בעולם ברמת הניכור שהם חשים כלפי בית ספרם. על פי מחקרים, אחת הסיבות לניכור היא שהזמן הממוצע שמורה מדבר עם ילד הוא כשש דקות בשנה. חוסר המגע והאינטימיות בין מורה לתלמיד מקטין את האמון ומגדיל את הניכור בין התלמיד למערכת.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם