הקושיות של סבתא: המדור של אדיבה גפן
איך זה שכאם גאה לילדים וסבתא גאה לתשעה נכדים, אני עדיין שואלת את הקושיות? אדיבה גפן מתמרדת
רק בינינו? הקושיות הללו הן טקסט די תמוה. תראו לי קטין אחד שמבין מה משמעות "אין אנו מטבילין אפילו פעם אחת, הלילה הזה שתי פעמים." מה מטבילין? לנגב חומוס הוא מכיר, לנופף במנגל, אבל מה זה המטבילין הזה?
או "הלילה הזה כולו מרור" - הלילה הזה כולו יותר מדי. מהצלי, מנתחי עוף בשזיפים, תפוחי האדמה וכו.‘ או להבחין "בין יושבין ובין מסובין," ועוד לקבוע כי הלילה הזה כולנו מסובין בזמן שהוא עוד לא החליט אם "מסובין" הוא צומת עמוס לעייפה או רשת חברתית חדשה.
כל מה שהוא כן יודע זה שהוא מתכנן להתחמק מהשולחן בהזדמנות הראשונה ולהחטיף לאחותו, או לבן דודו שהצליחו להתחמק מתפקיד שואל הקושיות ולהשאיר אותו לבד. לכן, כפי שזה נראה עכשיו, גם השנה אני עומדת לשאול את ארבע הקושיות.
איך זה שעלי, אם עברייה גאה וסבתא גאה לא פחות לתשעה נכדים, כולם חכמים וכולם יפים וכולם יודעים את התורה, נגזר לשאול מה נשתנה?
אז ככה: בני התגלו עוד משחר ילדותם כסרבני קושיות. הם עמדו בכל. בפיתויים (אמא תקנה לך את סופרמן,( בהפצרות (בבקשה, תעשה את זה בשביל סבתך החולה), בשוחד (רוצה לנסוע לדיסנילנד(? ובאיום בסנקציות קשות.
מרגע שסיימנו להדליק את נרות החנוכה, הייתי מתחילה להכין את המיועד. בכל אמצעי - הקראה, שירה, הקלטה, או ציור. חודש לפני ההתכנסות הוא ידע לא רק לסלסל ולזמר, אלא גם לשלב את ידיו ולשיר בהתכוונות מלאה. נו טוב, אחרי שבעים ושמונה חזרות גנרליות, גם החתול שלי התחיל לנענע בזנבו בקצב הנכון.
עד שהגיע ליל הסדר. מנהל הסדר מפנה את עיניו אל הגאון של אמא - וממתין. וממתין. אני רושמת לחובתי שלושה כישלונות. שלושתם התגלו כסרבני קושיות. "חמוד שלי," כך אני, "תראה להם שאתה יודע." כלום. הוא מקסימום מוכן למשוך בכתפיו ולעטות על עצמו מראה של "שאינו יודע לשאול."
בלית ברירה הייתי אני המקשה קושיות. מרוב חזרות דקלמתי את הטקסט מצוין, בהטעמה נכונה ומדויקת. כשנולדו נכדי הייתי נחושה לעשות תיקון, לגדל מצליחני קושיות. המשכתי לשאת בעול
הסדר מתקרב ואנחנו מזמרים בכל רגע פנוי את "ה-הלילה הזה ה-הלילה הזה כולו מצה." והנה, כולנו מסובין לחגוג את חג הפסח. מנהל הסדר מפנה לתאומים את עיניו ואני מחייכת בהנאה. חמישה חודשים של אימון בצד שוחד מתאים יישאו פרי. טוב, אתם כבר מבינים שגם באותו סדר, מול שני הסוררים, זימרתי אני את "שבכל הלילות."...
והשנה מה נשתנה? שירה ועידו המטפסים לגיל ההתבגרות טוענים שהם כבר גדולים מדי לעניין, ליאה רק בת שלוש, עלמא עוד יונקת, רוני סרבנית בלתי מתפשרת, יהלי מתביישת ומיה רק תגיד שלא בא לה, דן מסוגל להפוך מקסימות את כוסית היין ונעמי הקטנה תרדם על השד החם של אימה ותחשוב שאולי עדיף שהלילה הזה לא ישתנה. וזהו. וכך, כשנשב כולנו - בין מסובין, בין יושבין - הם יאכילו אותי מרורים, ואני, בהתאם למסורת מפוארת, אני אהיה זו שאשאל את ארבע הקושיות, כי קרוב לוודאי שדבר לא ישתנה בלילה הזה...
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם