נדידת לילה: על תופעת הנדידה אל מיטת ההורים
אין הורה שלא מכיר את זה: באמצע הלילה הילדים נודדים למיטות ההורים והופכים את סדרי השינה בבית. מה עושים? האם יש גם צד חיובי בעניין? כל מה שרציתם לדעת על תופעת הנדידה הלילית והייתם עייפים מדי מכדי לשאול
לרוב אנחנו מוותרים. למי יש כוח להילחם ולעמוד על עקרונותיו כשיש לו עוד שלוש שעות שינה עד הבוקר? למה התופעה הזו כל כך נפוצה? איך מתמודדים איתה? והאם יש בה גם צד חיובי?
מיכל, ,33 בעלת משרד יחסי ציבור ואם לילד בן ארבע ולפעוט בן שנתיים וחצי, ישנה כיום עם עוד שלושה שותפים במיטה אחת, ולא מבינה איך זה קרה לה: "אם היית שואלת אותי לפני חצי שנה, לא הייתי מאמינה שזה יהיה מצבי היום. ברגע שהילדים סוף סוף נרדמו במיטות שלהם - כי ההרדמה היא תמיד קשה ואני צריכה לשבת וללטף אותם - ישנו טוב לילה שלם. היום הם עדיין נרדמים כל אחד בחדר שלו, אבל בלילה שניהם קמים לי בסביבות אחת-שתיים ועוברים אלי.
זה התחיל עם הגדול, אבל ברגע שהקטן קלט אותו, הוא הצטרף לחגיגה. כל לילה אנחנו אומרים 'מחר אנחנו שמים לזה סוף,' אבל אנחנו עייפים מדי. אם אני מנסה להתנגד, זה צרחות ובכי, ואין לי כוח לזה. זה מאוד מפריע לי, למרות שיש לי מיטת קינג סייז. מארבע בבוקר אני כבר מתהפכת ולא ישנה טוב. מצד שני, אני מודה שעם כל זה, גם כיף לי. יש בזה משהו מאוד מהנה, להתכרבל איתם במיטה, בייחוד בחורף."
גנית פרג, מנהלת בית ספר להכשרת יועצות שינה ומפתחת שיטת "לילה טוב," מספרת שהבעיה מתחילה עוד הרבה לפני אחת בלילה, בזמן ההשכבה, וקשיים בהירדמות מבשרים על נדידה שעוד תגיע, גם אם לא כרגע. "ממה שראיתי, וראיתי הרבה, ילד שיש לו בעיה להירדם לבד הוא גם ילד שבסופו של דבר, גם אם זה יקרה באיחור של כמה שנים, יגיע למיטת ההורים. לרוב, מי שמגיע למיטה באמצע הלילה, אלה ילדים שיש להם תלות עוד בהירדמות, אם זה בבקבוק, או באמא שתשב לידם עד שהם נרדמים. ילד שלא יודע להירדם לבד בערב, גם לא יידע להרדים את עצמו בין מחזור שינה אחד לאחר באמצע הלילה, והוא יגיע למיטת הוריו. לכן, אם רוצים שילד יפסיק להגיע למיטת ההורים, צריך קודם כל לעבוד איתו על ההירדמות העצמאית."
- אבל למה בעצם לא לתת לו לישון איתנו?
"יש המון מחקרים בנושא הלינה המשותפת, והם תומכים בשתי גישות מנוגדות. אחת טוענת שזה טוב לילדים, והשנייה טוענת שלא. הראשונה טוענת שזה מאוד מפתח רגשית ותורם להרגשת האינטימיות, ואילו השנייה אומרת שזה יוצר בעיות שינה, וילדים כאלה יתקשו להירדם בלי תלות, גם כמבוגרים. אני חושבת שאם זה מקובל ונעים לכל בני הבית, וזה נעשה מתוך אידיאולוגיה, זה מצוין. אבל לרוב זה נעשה ממקום של חוסר התמודדות עם הבעיה.
"על ההורים זה לא מקובל, אבל הם עייפים מדי בשביל להילחם. אם זה המצב, ולרוב זה כך - עדיף לשים לזה סוף. ילד צריך עקביות, גם בשנת הלילה שלו. אם הוא נרדם במיטה שלו ובאמצע הלילה עובר למיטת הוריו, ואחר כך מועבר שוב למיטה שלו ומתעורר בבוקר שם, חוסר העקביות הזה עלול לפגוע בביטחון שלו, והנטייה שלו תהיה לקום יותר בלילה ולבדוק איפה הוא ואיפה אמא. זה מקבע את בעיות השינה שלו לעוד הרבה זמן. ילד כזה יהיה גם מבוגר שקשה לו להירדם בלי תלות בטלוויזיה או ספר. הוא תמיד יחליף תלות בתלות."
- אז מה עושים?
"קודם כל מלמדים אותו להירדם בכוחות עצמו. בשיטת 'לילה טוב' יש לנו ארבעה שלבים, שכוללים התיידדות עם המיטה, לאלה שבכלל לא רגילים להירדם במיטה שלהם, בשלב השני - גמילה ממגע, כלומר לשבת רק קרוב אליו עד שהוא נרדם, בשלב השלישי לשבת רחוק יותר, ובשלב הרביעי לתת נשיקה וחיבוק ולצאת מהחדר. באמצע הלילה, כשילד קם למיטת הוריו, ההורה צריך ללוות אותו לחדר, להישאר שם עד שהוא נרגע, ללטף ולהרגיע אם הוא בוכה או היסטרי מחלום, או סתם מחוסר רצון להישאר לבד, ולעזוב עוד לפני שהוא נרדם."
- אבל לפעמים זה גם כיף להתכרבל יחד.
"נכון, אבל צריך להחליט. זה כמו שאני אגיד לילדים 'לא אוכלים בסלון' ואז אפר את הכלל הזה כשבא לי. מחליטים: או שאני מוותרת על הרגלי שינה טובים לילד ועל הזוגיות שלי, או שאני מוותרת על הכיף הזה. הורים חייבים לעשות את ההבחנה בין מה שמשרת אותם, לבין מה שמשרת את הילד".
פרופ' יעקב סיוון, מנהל המרכז לרפואת שינה בבית החולים לילדים "דנה" בתל-אביב, מזהיר שהתופעה יכולה להשליך גם על איכות השינה של ילדים וכפועל יוצא על בריאותם: "אם יש משא ומתן באמצע הלילה סביב הנושא, ובהרבה בתים זה קורה, והילדים עוברים הלוך וחזור ממיטותיהם למיטות הוריהם, יש לזה השלכה על שנת הילדים ועל העייפות והישנוניות שלהם למחרת.
"העניין הוא שלפי הטבלאות, ילד בן שלוש צריך 12 וחצי שעות שינה (זה כולל שנת יום למשך שעה וחצי,( כלומר, אחת עשרה שעות שינה ליליות. חלק ניכר מהילדים בארץ לא ישנים את השעות האלה, מה שמביא לחסך שינה כרוני - עניין שמחמיר בגיל בית הספר היסודי ובעיקר בתיכון, וזו כבר בעיה בפני עצמה. חסך כרוני בשינה יכול להביא למגוון של בעיות כמו חוסר ריכוז, קשיים חברתיים, התנהגות אגרסיבית ')פתיל קצר,(' הפרעות בלימודים, ירידה ביכולות ובהישגים ועוד."
לרוב, הילדים מתחילים להגיע אלינו למיטה בסביבות גיל שנתיים וחצי-שלוש, אז מציפים הפחדים את מיטותיהם - אריות בארון, סיוטי לילה וסתם מחשבות איומות על העתיד מעירים אותם באמצע השינה, והם מגיעים אלינו כדי להתנחם.
עדי קרמניצר, ,34 אשת מחקר ישראלית שמתגוררת באנגליה, ואם לעלמה, 6, ומילה, שנתיים וחצי: "אצלנו זה התחיל בגלל סיוטי לילה. עלמה הייתה כבר בת ארבע וחצי כשהיא התחילה להתעורר מחלומות רעים וביקשה לישון איתנו. הסכמנו, ועד היום זה קורה. דווקא כשהיא הייתה קטנה נורא הקפדנו שהיא תישן רק במיטה שלה, אבל היום אנחנו לא מגרשים אותה. היא מאוד מעורערת מהחלום הרע, וזה לא נראה לי נכון. הרבה פעמים זה מאוד לא נוח ואני מעדיפה לעבור למיטה שלה, ולישון שם, בעוד היא נשארת עם אבא שלה במיטה שלנו. אני יודעת שזה ככה בהרבה מאוד משפחות. אם אני מזהה שהיא ממציאה סיפורים, וזה לא באמת חלום מפחיד, אני לוקחת אותה לעשות פיפי, ומחזירה אותה בעדינות למיטה שלה."
על כך אומרת פרג: "אם לילד יש פחדים וחלומות, ואנחנו נותנים לו לבוא למיטה שלנו בגלל זה, אנחנו משדרים לו שהחדר שלו מסוכן בעוד אצלנו בטוח."
עליזה גולדשטיין, פסיכולוגית קלינית, מאמינה בגישה אחרת. היא טוענת שבלינה במיטת ההורים יש לא מעט היבטים חיוביים, ואם הילד מביע רצון עז לישון עם הוריו, לא צריך ליצור דרמות מיותרות בעניין: "צריך להבין שבשינה המשותפת יש המון אינטימיות וקרבה וחום, וזה נוסך בילד ביטחון ועוזר לו להתמודד עם פחדים. זה נותן לו הרגשת שייכות ורצף, ומענה לצרכים מאוד מאוד עמוקים, ולפעמים קריטיים, להתפתחותו הרגשית.
"המשנה הפופולרית היום בחינוך מדברת על גבולות ועל עודף מתירנות, ולכן כולם נגד שינה משותפת. בעצם, מדובר במין מטוטלת אידיאולוגית, כי פעם יש אופנה כזו ופעם אחרת, והיום הנטייה היא לא לאפשר. לדעתי, זה מוגזם. מה שהכי חשוב הוא לראות את הילד שלך. צריך להבין שלפעמים מדובר בצורך אמיתי - זה יכול להיות פחדים, תגובה לשינויים גדולים במשפחה, כמו אח חדש, או תקופה מערערת בגן. לפעמים הילד נמצא בשלב שזה ממש הכרחי לו לישון עם ההורים, גם אם זה לא כיף ולא נוח."
- ממש הכרחי?
"ודאי שלא תמיד. בעיני, כל גישה גורפת בעד או נגד היא מטעה. מה שצריך לראות זה מאיזה צורך זה מגיע. למשל, יש גיל של פחדים שסובב סביב שלוש עד חמש בדרך כלל, ובגיל הזה הכרחי להיענות לצורך הזה. למבוגר קשה מאוד להבין עד כמה החלומות הרעים או הפחדים מאריה בארון מבעיתים את הילד. לילדים יש המון פחדים וצריך להרגיע אותם. אם הדבר נובע מקושי להיות לבד, נורא חשוב לעבוד עם הילד על זה. אם הצורך נובע מקושי בהתקשרות רגשית דווקא, שבלילה קל לו יותר לבטא אותה, זה גם דבר שחשוב לדעת. לצערי, יש הרבה ילדים שההתקשרות שלהם היא לא מספיק חזקה, וזו הדרך שלהם להתקרב. חשוב לדעת ממה הדבר נובע, ולפעול מתוך זה."
- העניין הוא שהילד מפתח תלות בשינה עם הוריו.
"אני לא חושבת שיש מה להתרגש, כי כל ילד מגיע לשובע בעניין הזה בגיל זה או אחר. הצורך לעצמיות ועצמאות הוא מולד, וילדים שואפים אליו. אין לזה גיל, וגילו הנפשי של ילד שונה מגילו הביולוגי. בכל מקרה, גם אם רוצים להימנע משינה משותפת, צריך לתת לילד לגיטימציה לתחושה שלו, שזה לא צודק שאתם ישנים במיטה יחד בעוד הוא ישן במיטה לבדו. בשלב הבא, הדבר שהכי עובד, לדעתי, הוא להסביר לו שזה לטובתו. לומר לו 'כשאתה ישן לבד אתה לא מפריע לנו, ואנחנו לא מפריעים לך, וככה יכולים לבוא אליך חברים לישון, וזו גבורה לישון לבד.'
"אפשר גם לתגמל בפרסים, אני מאמינה גדולה בפרסים. ילדים הם קונקרטיים, ולעתים קרובות הם מבינים מדבקת פרס הרבה יותר מאלף מילים. באופן כללי, לא צריך להפוך את העניין לדרמה לילית אלא לרכך את הדרמטיות. זה לא דבר כל כך נורא, מקסימום הוא יישן איתכם."
לעומתה, פרופ' עמוס רולידר, ראש המכון לחקר והבנת קשיי התנהגות של ילדים במכללת עמק יזרעאל, מאמין שהיתרונות בכך שילד לומד לישון לבד לילה שלם במיטתו, עולים בהרבה על אלה שיש בלינה משותפת. "אני לא מכיר מחקרים על היתרונות שבלינה משותפת, ובעיני אינטימיות וחום אפשר לתת במהלך היום, ולא לשמור אותם ללילה. כשאתה מלמד ילד להירדם ולישון לילה שלם במיטתו, אתה מלמד אותו גם עצמאות ומסוגלות. גם הוא זקוק לזמן שלו לבד, לא רק אנחנו."
- ממפגשיך עם הורים, כמה מאיתנו סובלים מהתופעה?
"אין לי מספרים מדויקים, אבל המון הורים לילדים בגיל שנתיים וחצי עד שבע מגיעים אלי עם הסיפור הזה. זה מתחיל בשנתיים וחצי, כשהילדים יוצאים ממיטת התינוק ויכולים לרדת לבד ממיטת הנוער, ונובע גם מהתפתחות הדיבור, אז יש כבר בקשה מפורשת ודיאלוג של שכנוע עם ההורים."
- מה עם הורים שרוצים לישון עם הילדים?
"אני לא ממש קונה את זה. לרוב, ההורים האלה נכנעים לילד ומשכנעים את עצמם שהם רצו את זה, רק כדי להימנע מעימות. העייפות מכריעה את העמידה על העקרונות. צריך להבין שהליך חינוכי ראוי צריך להתקיים גם בלילה, זה לא נגמר בתשע בערב. יש עוד דברים שצריך להתמודד איתם בלילה, כמו הרטבת לילה או פחדים, והורים צריכים להחליט שהם הולכים לישון באחת עשרה ולא בשתיים, כדי שבאמצע הלילה יהיה להם כוח להתמודד עם העניין. הבעיה היא שההורה הטיפוסי לא מוכן לשנות את אורחות חייו, ואז הוא לא יכול להתמודד עם העניין, כי הוא פשוט עייף."
- אז מה עושים כשהילד מגיע?
"קודם כל, עניין ההרדמה חשוב. כשמרדימים ילד במיטה של ההורה, הסבירות שהוא יחזור בלילה גבוהה מאוד. אותו הדבר גם כשההורה נרדם עם הילד, במיטה של הילד. חשוב שתהיה רוטינת שינה קבועה, עם ארוחת ערב, מקלחת, סיפור ופרידה, ואז הסבירות שהילד יבוא למיטת ההורים יורדת. כשהוא בכל זאת מגיע, ומספר שהוא מפחד, צריך לקחת אותו ברצינות - לבוא איתו לחדר, לכסות אותו, לתת ליטוף, להשאיר דלת פתוחה ואור במסדרון, ולצאת. אם הוא בוכה אחר כך יש להתעלם, אלא אם כן הוא לא נרגע מהביעות. הורה יודע באינסטינקט בריא מתי זה פחד אמיתי או כאב, ומתי זו מניפולציה, ולמניפולציה אסור להיכנע."
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם