נשיכות קטנות: 10 התופעות שהכי מרגיזות הורים
10 תופעות אופייניות לפעוטות, שמטרידות/מביכות/מרגיזות מאוד את הוריהם. מדוע הן מתרחשות, ואיך מומלץ לנהוג? המדריך המלא
"וההורים? אל להם להיבהל, הילד החמוד שלהם לא באמת הופך למפלצת קטנה. אני ממליצה להם לראות בכך דבר חיובי ומבורך: הילד עובר תהליך התפתחותי חשוב ועליהם לאפשר לו לבנות את העצמי שלו, כמובן תוך הצבת גבולות וקווים אדומים. מצד אחד לאפשר לו להביע את המרי שלו, ומאידך לשמור שלא יפגע בעצמו ובאחרים. במילים אחרות: ללמד אותו לחיות בתוך חברה אנושית."
קבלו עשר התנהגויות של פעוטות שהכי מדאיגות/מביכות/מרתיעות את הוריהם:
למה זה קורה?
צימבליסטה: "מדובר ב’אמת דמיונית,’ יותר מאשר בשקר. ראשיתה בגיל שנתיים והיא הופכת משמעותית יותר בגילאים שלוש-ארבע.
"הצורך לשקר נובע ממספר סיבות:
.1 הילד חושש שהוריו יכעסו עליו אם יגיד את האמת (לדוגמה: אמא כועסת כי הוא הרביץ לאחיו. הוא ישקר ויגיד: ’אבל הוא התחיל, אז החזרתי'.
2. ילד משקר מתוך רצון לשמור על פרטיותו, הוא סוגר דלת לעולמו הפנימי (כמענה
3. הוא משקר כדי למלא אחר ציפיות ההורים, כשהוא חש שהם אינם מקבלים אותו כמות שהוא, כשהוא חש שהוא מאכזב אותם.
.4 ילד להורים גרושים משקר כשהוא מרגיש שעליו לגלות נאמנות לשני הוריו, לא לאכזב אותם ולא להכאיב להם. למשל, הוא מספר שהוא ואבא נשארו בבית לצפות בטלוויזיה, במקום לספר שהלך עם אבא וחברתו החדשה ללונה פארק.
איך כדאי להגיב?
"חשוב להבין שהשקר הוא זיוף או הטיית האמת לכיוון הרצוי לילד, ובלבד שיניחו לו בשקט. הורים רבים חשים תסכול ודאגה מכך שאינם יודעים כל מה שעובר על הילד שלהם ואומרים לו: ’חשוב שתגיד לי את האמת, גם אם זה יפריע לי לא אכעס עליך.’ אבל לרוב הילד אינו נענה, כי בפועל הוא חש את אכזבת הוריו.
"אני ממליצה להורים לשאול את עצמם: ’מדוע הילד שלי משקר לי? האם הוא קולט את האכזבה שלי ממנו’? האם אני חודר לפרטיות שלו. לנטרל את המוטיבציה לשקר."
למה זה קורה?
"ילדים, נושכים מגיל שנה וחצי (לפעמים קצת לפני) ועד גיל שנתיים וחצי, ונשיכות כמו גם דחיפות, התקפי זעם או חטיפת צעצועים הם שפה. שפה המחליפה דיבור," מסבירה צימבליסטה. "מקורה בתחושה של הילד שהצד השני לא הקשיב באמת. במעשה הנשיכה הוא אומר: ’תראה אותי,’ ’שחק איתי’ או ’אתה מפריע לי,’ ’עזוב אותי בשקט,’ ’גם אני רוצה’ ועוד. ילד נושך הוא ילד במצוקה, שמתוסכל על כך שלא שומעים אותו, שאינו מסוגל לבטא את עצמו במילים וחש עלבון נוראי כשהעולם לא מבין אותו.
"עוצמת הנשיכה אינה מעידה על גודל התסכול, מאחר שבגיל שנתיים הפעוט אינו מודע לעוצמתו. הוא אינו יודע שהוא מכאיב לאחר. מטרתו היא אחת: לבטא את עצמו. ההתנהגות הנשכנית מייצרת תגובות קשות. הוריו של הילד הנושך חוששים מפני הסטיגמה שתדבק בילדם, כילד האלים והבעייתי, זה שעושה ’שעונים’ לחבריו בגן. הוריו חסרי אונים. לעתים הם מתביישים וכאובים כשהורי הילדים בגן מעודדים את ילדיהם להתרחק מבנם הנשכן. וכשהמצב מחמיר הם כועסים ותובעים מהם ’לחנך’ את הילד שלהם.
"הקושי הוא גם של הורי הילד הננשך. אלה מרגישים כאב ותסכול שבנם הופך שוב ושוב לקורבן, ואז הם מעבירים לו מסרים כפולים. מצד אחד, הם אומרים: ’אצלנו בבית לא מרביצים,’ אבל כשהוא חוזר הביתה עם ’שעון’ הם דוחקים בו להחזיר לילד הנשכן."
איך כדאי להגיב?
"ללמד את הילד לבטא את עצמו," מציעה צימבליסטה. "להציג לו מודל לפנייה לילדים אחרים. לשמש כמגשר ולהיות לפה לילד שעדיין לא יודע לדבר. לדוגמה: ’שירי, גם נועם רוצה לשחק בצעצוע, את מסכימה לתת לו’? בדרך זו הילד ילמד לראות גם את האחר, להבין שלא נעים לאחר כשחוטפים ממנו צעצוע ונושכים אותו. אין להעניש את הנשכן. ענישה תהיה עלבון נוראי לילד שירגיש פעמיים, שאף אחד לא מבין אותו. "להורי הילד הננשך - עודדו אותו להתרחק בינתיים מהילד הנושך וממצבים פוגעניים אחרים. במקביל דרשו מהגננת להגביר את השגחתה על הילד שנושך."
למה זה קורה?
"באמצע הקניון או ברחוב הראשי, כשדרישתו של הפעוט (שאמא תקנה לו מכונית, בובה, ממתק,( אינה נענית, הוא משליך את עצמו ומטיח את ראשו ברצפה בזעם בליווי זעקות שבר. אכן, מראות קשים. זו התנהגות שמבטאת תסכול עמוק של הילד וראשיתה, כאמור, בגיל שנתיים. הילד כועס שהעולם אינו מתנהל בדרכו ועל פי דרישותיו. הרי עד לא מזמן הוריו עשו הכל על מנת להתאים את עצמם לצרכיו. ופתאום הכל השתנה: הם אומרים לו ’לא.’ הגילוי המרעיש הזה שהוא, הילד, אינו מנהיג את העולם - מתסכל ביותר, והביטוי לתסכול הוא התקף זעם קיצוני.
איך כדאי להגיב?
"להתעלם ממבטי העוברים והשבים ולהתמקד בילד. להקשיב לו, לרדת אליו לגובה העיניים ולדבר איתו על רגשותיו: ’אני יודעת שאת מאוד רוצה שאקנה לך את הארטיק. אני יודעת שאת כועסת עלי. אבל החלטנו בבית שאנחנו לא קונים היום ממתקים.’ האם שמבטאת במילים את תחושות הילדה, גורמת לה להרגיש שהיא קיימת, שמקשיבים לה, גם אם דרישתה לא נענתה, וכך היא צפויה להירגע," אומרת צימבליסטה.
למה זה קורה?
"ילדים שמציקים לאחיהם הקטנים, בועטים במגדל שהם בנו, דורכים, כאילו במקרה, על הציור שהם הכינו, חוזרים שוב ושוב על מעשי התנכלות באחיהם, בעצם מבקשים שיבחינו בהם: ’תראו אותי,’ ’גם אני פה,’ ’בא לי לשחק איתך,’ ’משעמם לי לבד,"’ מתרגמת צימבליסטה.
"אבל התנכלות מבטאת גם קנאה: ’למה אתה יכול להעסיק את עצמך, לשחק ולצייר ואני לא? אני רוצה להיות שותף לחוויה שלך, להצלחה שלך.’ הקנאה באח הקטן, שמצליח למגנט אליו בקלות את הוריו, גורמת לבכור להרגיש אאוטסיידר. ועל מנת לזכות בהתייחסותם הוא מציק לאחיו, ובכך גורם להוריו להגיב אליו, גם אם בשלילה."
איך כדאי להגיב?
צימבליסטה: "הורים רבים טועים, ומרחיקים את הילד התוקף מאחיו. מאשימים אותו, כועסים ושולחים אותו כעונש לחדרו. בעוד הוא זקוק לרגישות והבנה מצדם. אילו היו באמת מקשיבים לבנם, הם היו יכולים לשמוע שבהתנהגותו התוקפנית הוא אומר: ’אמא, אבא, אתם חסרים לי,’ ’אני לא מרגיש נוכח בבית הזה.’ ’גם אני רוצה להיות איתכם.’
"חיבוק יכול היה להיות נפלא. והוא אינו פרס או כניעה לאלימותו של הילד, אלא היענות לתחינתו לתשומת לב. צריך לדבר איתו, לשקף לו את המצב, ולהציג לו מודל לתקשור במילים עם הסביבה בלי מכות והצקות, וגם לשמש לו פה אם אינו מסוגל לבטא את עצמו במילים."
למה זה קורה?
ים של דמעות. הילד בוכה בכל עת ובגלל כל דבר וגם ללא כל סיבה נראית לעין. הוא בוכה מיד כשהוא מתעורר בבוקר, כשהוא נפרד מאמא בשער הגן, לפני השינה, ממרר בבכי כשיוצאים לפארק המשחקים או כשמתארחים אצל חבר. ההורים מתקשים לשמוע את הילד שלהם בוכה בבית ומתביישים כשהילד מיילל בחוץ. אבל חשוב להבין שהילד בוכה כי הוא רוצה לבטא את רגשותיו. שהרי הבית וההורים הם המקום שבו הילד אמור להרגיש חופשי לבטא את תסכוליו, מציינת צימבליסטה.
איך כדאי להגיב?
"על ההורים להיות מסוגלים להכיל את הרגשות הללו. חבקו ונחמו אותו ואפשרו לו לפרוק את שעל לבו, שירגיש שהוא לא לבד. אפשר גם להגיד: ’כשתגמור לבכות, אני מחכה לך במטבח’ וגם נסחו את הרגשתו בין הדמעות: ’אתה בוכה כי אתה עצוב,’ ’אמא רוצה לעזור לך. ספר לי למה בכית."’
למה זה קורה?
"הילד הקטן שלכם יורה קללות ומילים גסות ואתם תוהים איפה הוא למד לנבל את פיו ומתביישים במוצא פיו. הרגעו. הילד לא מתדרדר. בני שנתיים או שלוש לא ממש יודעים מה זאת קללה גם כשהם משתמשים בה," מסבירה צימבליסטה.
איך כדאי להגיב?
"כעס ונזיפות רק ילבו את התנהגותו של הילד ויגרמו לו לחזור עליה שוב ושוב, כי בכך הוא מצליח לעורר את תשומת לבם. במקום לכעוס, אמרו לילד מהן המילים שלא נעים לכם לשמוע, והיה אם הוא יפנה אליכם במילים אלה ’)אמא מטומטמת,’ ’אבא מפגר(’ אל תענו לו. כך תבהירו לו את יחסכם למה שהוא אומר".
למה זה קורה?
"אמירות כגון: ’את אמא רעה,’ ’אתם לא אוהבים אותי,’ ’אני לא רוצה להיות בבית הזה’ של פעוטות בני שנתיים עד ארבע, מבטאות תסכול. הילד בעצם אומר להוריו: ’אתם מעצבנים אותי,’ ’לא עשיתם מה שאני רוצה אז אני שונא אתכם.’ יש הורים שנבהלים, חוששים שמא הילד יממש את איומו ויעזוב את הבית. אבל ילדים בגילים האלה אינם מתכוונים ואין ביכולתם לעזוב את הבית וללכת לחפש אמא אחרת, רק כי לא הרשו להם לצפות בטלוויזיה אחרי השעה 8:00 בערב," מרגיעה צימבליסטה.
איך כדאי להגיב?
"לא לבטל או לסתור את הרגש שהילד מבטא. במקום זאת צריך להיות יותר אמפתיים כלפיו, לנחם אותו בחיבוק ולנסות לבטא במילים את רגשותיו: ’אני יודעת שאתה כועס עלי, אבל אני הכי אוהבת אותך בעולם.’ או ’ספר לי למה אתה כועס,’ ’למה אתה חושב שאמא לא אוהבת אותך.’?
"אם הילד חוזר על האמירות האלה בתדירות גבוהה מומלץ להורים לשאול את עצמם אם יש צדק בדבריו. אולי לא הקדשתם לו תשומת לב מספיקה? הייתכן שבעקבות לידת אח או אחות קצת הזנחתם את צרכיו? ואולי אתם עסוקים מדי במריבות ביניכם והילד נשכח."?
למה זה קורה?
"הפרעות בשטף הדיבור של בני שנתיים-שלוש אינן מעידות בהכרח על גמגום," אומרת צימבליסטה. "בגילים אלה הגמגום מעיד לרוב על הפער שבין ההבנה המתקדמת של הפעוט לבין יכולתו לבטא את עצמו במילים. הגמגום מבטא תסכול של ילד שחסרות לו מילים להביע את עצמו. לעתים הגמגום מופיע בגיל מאוחר יותר, כשהילד כבר יודע לדבר, אך הוא מגמגם בשל סערת רגשות שגורמת לו להיתקע".
איך כדאי להגיב?
"להרגיע את הילד, לבקש ממנו לדבר לאט יותר, לתמלל לו את מה שהוא רוצה לומר בתוך סערת הרגשות שלו: ’אתה מתרגש כי סבתא באה לבקר,’ או ’אתה כועס על החבר שלך.’ אם הילד מגמגם גם במצבים רגילים בשיח רגוע ושקט, מומלץ לפנות לבדיקה אצל קלינאי תקשורת."
למה זה קורה?
"תופעת האוננות מופיעה בגילאי שנתיים עד חמש והיא טבעית ונורמלית, אבל הורים רבים נבוכים ומסמיקים כשהילד בפעולה. חשוב לזכור כי במעשה האוננות הילד חוקר את גופו והוא עושה מה שנראה לו טבעי ונורמלי, ואף גורם לו הנאה," מסבירה צימבליסטה.
איך כדאי להגיב?
"אין טעם להעיר, כי הוא לא יפסיק. הורים שנוזפים בילד מאונן עלולים לגרום לו להרגיש אשם בכך שהוא עושה דבר רע, וכי עליו להתבייש בגופו. כדאי ללמד אותו מהו מרחב פרטי, המקום בו הוא יכול לעשות את זה. לדוגמה, בחדרו, מתחת לשמיכה, ולא בסלון, בשעה שכולם יושבים ביחד. להסביר שמותר לו לגעת בגופו, אבל כשהוא עושה את זה ליד אנשים אחרים, גם אם זה נעים לו, זה לא בהכרח נעים לאחרים, ועליו לכבד אותם. במקרים שבהם הילד אינו מגלה עניין בתחומים אחרים ומרבה להסתגר בחדרו ולאונן, על ההורים לעודד אותו להפיק עניין והנאה גם מדברים אחרים."
למה זה קורה?
יש ילדים שמעדיפים להיות לבד, להסתגר בחדרם, לשחק לבד, לצפות בגפם בטלוויזיה ולא רוצים להזמין אליהם חברים," אומרת צימבליסטה. "לעתים ההסתגרות בגיל צעיר מעידה על קושי בהתמודדות החברתית. זו התנהגות שאופיינית יותר לילדים בכורים, שלא למדו להתמודד עם קבוצת השווים, וכשהם מתקשים לשלוט בסיטואציה הם מוותרים ומעדיפים להיות לבד. יש גם ילדים שזקוקים בסוף היום לשקט שלהם, לאחר יום שלם בגן הרועש מוקפים בילדים אחרים."
איך כדאי לנהוג?
"ראשית, לראות את הפן החיובי שבדבר: הילד מאושר בחברת עצמו, הוא מצליח לעניין את עצמו וזה נפלא. לכן אל להורים למנוע ממנו את ההנאה הזאת. יחד עם זאת, הציעו לו אופציות חברתיות אחרות, נסו ליזום מפגשים חברתיים, צאו איתו לגן המשחקים.
"בררו אם הילד מסתגר מתוך בחירה, או אולי מישהו פגע בו. לחלופין, קבלו את העובדה שזה האופי שלו. הוא אוהב להיות לבד, לאו דוקא בגלל שהוא דחוי חברתית. פעמים רבות מסתבר שזו תקופת ביניים, שלאחריה המצב משתנה והילד הופך להיות חברותי".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם