משפחה בהשאלה: הפך מילד עזוב לעורך דין ומאמן משפחתי
איתן כהן נשלח בגיל חצי שנה למעון יתומים של ויצ“ו ומגיל שלוש גדל במשפחה אומנה. כיום הוא עורך דין ומאמן משפחות אומנה בעצמו, ומלמד אותן להתמודד עם האתגר הלא פשוט. ועם הניסיון שלו, אין ספק שהן גם מקשיבות
כהן, המתגורר כיום בקריית אונו (נשוי לענבר, מגשר משפחתי ומאמן למשפחות אומנה), נולד בשכונת התקווה בתל אביב להורים ש“לא היו בעלי מסוגלות הורית,“ כדבריו. "לאמי הביולוגית קראו כרמלה, היא נפטרה בגיל 55 וסבלה מפיגור שכלי ומחלת נפש. לאבי הביולוגי קוראים יצחק, הוא בן ,72 והוא טיפוס מיוחד, סוג של סגפן המנהל אורח חיים שלא מתאים לאף אחד. מהר מאוד לאחר היוולדי הרווחה הוציאה אותי מחזקתם. ניסו לאקלם אותי אצל דודים למיניהם וזה לא עבד. בגיל חצי שנה עברתי לוויצ“ו בתל אביב ולמעשה, ילדותי מתחילה שם.“
יש לך אחים או אחיות ביולוגיים?
"יש לי אחות חורגת מאמי הביולוגית, מגבר שהיא הכירה לפני אבא שלי, שגם היא חולה במחלת נפש ואין לי מושג לגביה. ויש לי אח ביולוגי בשם אורן, צעיר ממני בשלוש שנים, שנמסר לאימוץ בכפר גלעדי. אחרי שאמי הביולוגית נפטרה פתחתי את הצוואה, וככה פגשתי את אורן פעם ראשונה, שבועיים לפני חתונתי. אנחנו שומרים על קשר מינימלי.“
כהן מדגיש את המילים "אבא ביולוגי“ ו“אמא ביולוגית,“ כי מבחינתו המילים "אמא,“ "אבא“
"בעוד שילד מאומץ לא יכול לחשוף את עברו עד גיל ,18 ילד אומנה שומר על קשרים עם משפחתו הביולוגית, כאמור, בתקווה לחיות בבוא העת חיים נורמטיביים בחיק משפחתו.“
כיצד נפגשת עם משפחת האומנה שלך?
"בוויצ“ו הייתה מתנדבת בת 18 בשם אהובה, שמאוד חיבבה אותי. הייתי ילד שמנמן עם לחיים עסיסיות והיא מאוד אהבה לנשק אותי. יום אחד היא החליטה לעשות מעשה נועז ולשאול את הוריה אם משפחתה יכולה להיות משפחת האומנה שלי. בהתחלה נהגתי להתארח שם בסופי שבוע, ואחרי כמה פעמים הם החלו לבדוק את האפשרות להפוך למשפחת אומנה שלי.“
תקופת המבחן הזו עד ש“התקבלת“ לא מבלבלת?
"מאוד. הייתי בסך הכל ילד קטן, בן שלוש וחצי, שכל מה שהוא רוצה זה לגור בבית עם אבא ואמא שרוצים אותו. היה לי מאוד קשה להיות סבלני. שני חברים שלי באותה תקופה עזבו את ויצ“ו לבית חדש והתחלתי להרגיש כאילו כולם עושים לי בכוונה, שדווקא לי לוקח כל כך הרבה זמן לעזוב את המקום הזה.“
היה כל כך גרוע שם?
"אני לא זוכר יותר מדי, בעיקר ’תמונות‘ של סיטואציות. מבנה גדול, בנוי כולו חדרים, בכל חדר עשר מיטות, הרבה מטפלות והמון שמות לזכור. היו לי הרבה ’אחים,‘ חברים לשותפות גורל, ואני זוכר את התחושה שעדיף לא ממש לאהוב מישהו, כי אז אתה מגלה שהוא עומד לעזוב.“
אחת הסיטואציות הצרובות היטב בזיכרונו של כהן היא זו הקשורה לכמיהה הגדולה למצוא בית "אמיתי:“ "בימי שישי היו מלבישים אותנו יפה, וכולם השתדלו להיות טובים, ולא להציק או לבכות, כי לפעמים היו מגיעים אנשים לראות אותנו. בדרך כלל היו קוראים לאחד מאיתנו לחדר המנהלת כי שם פגשנו הורים פוטנציאליים. השתדלתי להיראות כאילו לא אכפת לי שלא קוראים לי, אבל בכל פעם חשתי צביטה בלב. אני זוכר שכדי לא להרגיש את הכאב הזה הייתי מתחיל לשיר בקול רם ומפריע לכולם בשעת סיפור.“
בגיל חמש אישרה ויצ“ו למשפחתה של אהובה לקבל אליה את איתן הקטן. להורי האומנה המאמצים שלו, כאמור, הוא קורא "אמא“ ו“אבא.“ "לאמא שלי קוראים סביחה ולאבא שלי שנפטר לפני כמה שנים, קראו באדי. מלבד אהובה יש לי עוד אחות ושני אחים, שהיו כולם בגיל העשרה כשהגעתי,“ הוא משחזר. "אבא שלי לא אהב בהתחלה את הרעיון של בואי, לא הייתי ילד קל.“
איך זה בא לידי ביטוי?
"ילדי אומנה הם ילדים שחווים חוויית נטישה מאוד קשה. מה שאני הסקתי מחוויות הנטישה שלי זה שאני לבד בעולם, ואם מישהו רוצה להיכנס לעולם שלי, או שאני אהיה חלק מהעולם שלו, עליו להרוויח זאת ביושר. כבר בגדו בי וחוויתי אכזבה והייתי מאוד חשדן. כתוצאה מכל זה הייתי שובב, בלשון המעטה, והיו לי פרצי אלימות קשים. פעם הצמדתי לאמא שלי סכין לגרון ואיימתי עליה שאם היא לא תעשה מה שאני מבקש היא תחטוף דקירה. נהגתי לעבור על תלושי המשכורת שהרווחה שלחה עבורי כדי לראות מה הוריי קיבלו ומה הם הוציאו עליי. לא פעם הייתי בא אליהם בטענות שהמאזן לא לטובתי.
"למרות זאת, אמא שלי מאוד אהבה אותי ונלחמה שאשאר אצלם. למרות שטענתי כלפיהם שהם עושים את זה בשביל הכסף, או בורח מהבית, היא תמיד הוכיחה לי ההיפך ומעולם לא איימה עליי שאם אהיה ילד רע היא תחזיר אותי לוויצ“ו. לקח להם כמעט שנה עד שוויצ“ו נתנו להם אור ירוק לקחת אותי, והיא לא עמדה לוותר עליי בקלות.“
מדוע ההליך היה ארוך?
"הקושי נבע ממשפחתי הביולוגית, שהתנגדה בבית משפט שייקחו עליי חזקה. זה היה כנראה שילוב של אגואיזם ואולי חשש שאחרי ההתאקלמות לא ארצה שום קשר איתם.“
לאחר שנתיים שבהן התגורר כהן עם משפחת האומנה שלו, בהיותו בן חמש וחצי, הגיע לפתע אדם שלא הכיר לביתם והציג את עצמו כאביו הביולוגי. "הוא ’טיפוס,‘ הוא נראה מוזר חיצונית, וזה היה לי הלם רציני לראות אותו,“ מתאר כהן, "אבל היה לנו תחביב אחד משותף - רכיבה על אופניים, ומאותו רגע הוא החל להגיע כל שבת שנייה ונהגנו לרכב יחד. למעשה, הוא היה כמעט הצד היחיד של המשפחה הביולוגית שהכרתי.“
חיכית למפגשים איתו?
"בגדול כן, אם כי אני זוכר כמה מפגשים איתו שהסעירו אותי, כאשר הוא החל להסביר לי על משפחת האומנה שלי, שאני לא בעצם שלהם. אמנם ידעתי זאת מגיל צעיר, אבל הוא ניסה לדבר בגנותם וזה הקשה עליי. לא תמיד רציתי להיפגש איתו, אבל אמא שלי לא הסכימה לוותר, הם מאוד כיבדו אותו.“
אתה רואה במשפחה האומנה שלך משפחה לכל דבר?
"לחלוטין. העמדתי אותם בכל המבחנים והם הוכיחו לי שהם באמת אוהבים אותי. כאמור, לא הייתי קל, נטיתי לעצבנות, לאלימות, אבל הם תמיד המשיכו לחזק אותי ולהגיד לי שאני שייך אליהם, לא משנה כמה פעמים אמרתי להם שאני יודע שהמניע שלהם הוא כסף. הם לא נשברו.“
מדוע הם לא פנו לאופציה של אימוץ?
"זה לא היה על הפרק, מה גם שאף אחד לא איים עליהם לקחת אותי. כיום משפחות אומנה הן לטווח קצר יחסית, לחמש שנים בלבד, מתוך הבנה שזה עלול להיות בעייתי עבור ילד להתמודד עם שתי משפחות. אבל בזמני זה היה אחרת, במידה והייתה התאמה - הניחו למשפחה.“
כהן היה בר מזל יחסית. אחיו היו בוגרים דיים ולא קינאו בו, אמו פינקה אותו וגם אביו למד ש“השד“ לא נורא כל כך. ובכל זאת, ילד שהחל את חייו מנקודת זינוק כל כך בעייתית, עדיין מתקשה להסתגל גם כאשר הסערה חולפת. "מאוד קשה להיות ילד אומנה,“ אומר כהן. "לא משנה כמה יגידו לך שאתה שווה בין שווים, זה לא באמת מחלחל, בטח לא כילד".
מה היה ההלם הכי גדול שלך, כאשר הגעת למשפחה?
"אני לא יודע אם הלם זו המילה הנכונה, אבל היו קשיים. לא פעם כאשר ביקשו ממני משהו ולא התחשק לי - איימתי שאשוב לוויצ“ו, לא פחדתי מהאופציה הזו. כל הזמן הסתובבתי בתחושה שאני על זמן שאול. סחבתי איתי הרגשה סובייקטיבית שהיום אני פה ומחר אולי לא. באותה פעם שאיימתי על אמי עם סכין בדיוק אחי ניסים הגיע הביתה ובעט בי בבטן. היום אני סולח לו, אבל בזמנו זה השאיר משקע.“
מה הקושי הכי גדול בהצטרפות למשפחה אומנה?
"צריך להיות שלם לגמרי ושתהיה אחידות של כל חברי המשפחה בהחלטה להכניס אדם זר הביתה. יש המון כפיות טובה מצד הילד. לכל ילד יש את הסיפור שלו והקושי מתמקד בנקודה אחרת. הכרתי ילד אומנה שאביו הביולוגי היה אנס שישב בכלא, שלא רצה שום קשר איתו. מבחינתו, הקליטה למשפחה הייתה קרש הצלה. אני, לעומת זאת, לא נתתי למשפחה שלי להרגיש שאני שלהם באמת, כמובן כחלק מחומת ההגנה שבניתי, שאני לא זקוק לאף אחד.“
תחושת האינדיבידואליזם וחוסר השייכות הפכה את כהן לעצמאי בשטח, אדם בודד המסתובב בהרגשה שהעולם פתוח, כדבריו. בגיל 27 הוא עזב את בית הוריו ועבר לגור עם זוגתו דאז, למד משפטים במכללת "שערי משפט“ והתמחה במשרד המשפטים בירושלים.
"לא הייתי תלמיד טוב, היום לבטח הייתי מאובחן כילד עם הפרעת קשב. תמיד היה פער בין מה שהשקעתי למה שהוצאתי, אבל אם סימנתי מטרה, השגתי אותה.“
כהן סיים את לימודי המשפטים, ניסה כשנה להיות עורך דין עצמאי, אך משהו כרסם בתוכו: "חיפשתי שינוי והבנתי שאני צריך להביא את עצמי לתרום ולעבוד עם אנשים. כך עלה הנושא של אימון. עברתי הכשרה בבית הספר של אלון גל ’תות,‘ מתוך כוונה להשתלב בתחום הזה, אבל מהר מאוד הבנתי שלא משם תבוא הישועה. חיפשתי את הייחוד שלי - שללא ספק נמצא ברקע האישי שלי. כך נולד האימון למשפחות אומנה ולילדי אומנה.“
מתוך רצון להכיר גם קשיים של אחרים, חנך כהן לתקופה מסוימת ילד אומנה בעמותת "אור שלום,“ עמותה ששמה לה למטרה לטפל בילדי אומנה וללוות אותם בתהליך הקליטה במשפחות. "היום אני עובד באופן עצמאי ורואה את כל קשת הקשיים של משפחות אומנה, מקבלה ועד ייאוש, הן של המשפחה והן של הילד," אומר כהן, "זו הסיבה שגם למדתי גישור משפחתי, לא פעם כל המערך המשפחתי עולה על שרטון ויש הרבה מה לתקן.“
מה אתה עושה כמאמן למשפחות אומנה?
"קודם כל אני מקשיב. הרעיון הוא להכיר את הצדדים, להבין מה הקשיים, מה החוזקות, להבין איך הכניסה של בן משפחה חדש משפיעה על כל אחד מבני המשפחה. חשוב שמשפחה תקבע מה היעד שלה, על פי רוב המטרה היא קליטה מוצלחת, שהילד ישתלב בכל מדדי החיים כמו במשפחה נורמלית. אצל הילדים עצמם השאיפה משתנה. לרוב הילד רוצה להשתלב בבית חם, ובמידה ולא, אני מנסה לשנות ולהביא לתמורה בתפישה שלו.“
מה חשוב שילד אומנה ידע?
"שיאמין בעצמו. הביטחון הבסיסי הוא לא חזות הכל, אבל כאשר הוא קיים, אפשר להתחיל לעבוד.“
ומה חשוב שמשפחה אומנה תדע?
"שמדובר במסע שהוא לא בהכרח קל, אבל אם מצליחים בו - התמורה לא תסולא בפז.“
אתה כועס על סיפור חייך?
"אחד הדברים שלמדתי באימון הוא שאנחנו לא אמורים להיות תוצאה של החיים שלנו. על דברים שקרו לי אין לי שליטה, והכעס לא ממנף אותי לשום מקום - אבל אין ספק שהייתי שמח לנקודת פתיחה אחרת...".
אהבה וסבלנות - ילד אומנה יבחן אתכם כל הזמן ויבדוק אם אתם באמת נמצאים שם בשבילו. זה לא מובן מאליו בשבילו שבאמת יש מישהו שמוכן לקבל אותו כמו שהוא - תנו לזה זמן. תשומת לב אוהבת - פנו לילד האומנה שלכם זמן איכות והראו לו שהוא חשוב לכם.
הצבת גבולות - אל תפחדו לומר "לא." לכל משפחה יש את הנורמות שלה, קל יותר להיקלט במשפחה כאשר יודעים את "כללי המשחק".
זכויות וחובות - הסבירו שציות לכללי המשפחה מזכה את ילד האומנה שלכם (כמו את שאר בני המשפחה) בזכויות. אל תתגמלו התנהגות שלילית מתוך רחמים או הבנה ל"מצבו המיוחד."
אתם משפחה בזכות עצמה - תנו למשפחה הביולוגית של ילד האומנה שלכם מקום בחייו. פעלו מתוך כבוד ומתוך הבנה שלא משנה כמה אתם אוהבים אותו ורוצים בטובתו - עדיין קיים סיכוי גדול שילד האומנה שלכם יעדיף את משפחתו הביולוגית. אל תנסו להחליף את ההורים הביולוגים ואל תתפתו לניסיונות ילד האומנה שלכם לערוך השוואה בין המשפחות.
מפלצות הפחד - לילדי אומנה יש הרבה "מפלצות" שאיתן הם מתמודדים: פחד מהלא נודע, אי ודאות בנוגע לזמן שהם יהיו אצלכם, איך תהיה השהות במשפחה החדשה, איך יקבלו אותם בגן או בבית הספר ועוד זיכרו שהם צריכים את החום שלכם, את המילה הטובה.
ילד טוב ירושלים - לעתים מתוך הצורך והרצון להתאקלם במשפחה תיתכן התנהגות מרצה מצד ילד האומנה שלכם. מתפקידכם כהורי אומנה לשים לב לנחמדות ולריצוי, ולהסביר לו שבתחומי האחריות שהוגדרו מראש כשלו הוא רשאי להחליט לפעול בכל דרך שנראית לו נכונה, גם אם היא מנוגדת לאופן שבו אתם הייתם פועלים.
שוויון - אל תפלו בין ילד האומנה שלכם ובין הילדים הביולוגיים. קנו לו בגדים מאותו מקום, אם אתם נותנים דמי כיס לילדים שלכם - תנו גם לו, וכדומה.
פרטיות - כבדו את הפרטיות של ילד האומנה שלכם. שמירה על פרטיותו של הילד תחזק את מקומו במשפחה החדשה ואת הביטחון שלו בכם.
עיניים פקוחות לרווחה - שימו לב להתנהגויות חריגות, האם הן נובעת ממאורע בעבר או שמא יש גורם מפריע בסביבה החדשה שלו? במידת הצורך פנו לעזרה מקצועית.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם