משפחה מההתחלה: בגיל מתקדם הם שוב הורים - לשני ילדים מאומצים
בגיל שבו הם אמורים להתחיל לנוח, חיים טמבור ויעל רוזן החליטו להפוך, שוב, להורים במשרה מלאה. אף שלכל אחד מהם ארבעה ילדים מנישואים קודמים, החליטו הסבא והסבתא להכניס לביתם צמד ילדים בעלי צרכים מיוחדים שאיש לא רצה, ולחזור לחיתולים, לבלגן וללילות הלבנים. אבל גם ניסיון החיים העשיר לא הכין אותם להתאהבות מחדש
"טוב, כמו כל זוג הורים צעיר אנחנו מספרים על נפלאות הילדים", הוא צוחק. "יכול להיות שלהם זה קצת משעמם. אבל אותי זה הכי מעניין בעולם. כששואלים אותי מה התוכניות שלי לעתיד, אני אומר שיש לי שני תינוקות בבית. אני מתכנן לחכות להם עם סיפור כשהם חוזרים מהגן. אנשים מרימים גבה, אבל זה לא ביג דיל. סו וואט".
אנחנו יושבים על הרצפה בסלון בביתם, שמזכיר יותר ג'ימבורי בקניון מאשר סלון משפחתי. הריהוט בסגנון לגו, השטיח עשוי גומי כחול, והקירות מעוטרים בעבודות יד בסגנון ריאליסטי: טושים זרחניים על גבס חשוף.
"הודעתי לחיים שכשאני אהיה בת 80, אני אקנה דירת שלושה חדרים, ארהט אותה כמו בז'ורנלים ואבוי למי שיעשה כתם. אבל בינתיים זה ייראה ככה", אומרת יעל. "פה אפשר להתפרע, לנסוע עם מכוניות צעצוע ולהשתולל".
מכוניות הצעצוע אכן דוהרות, ובתור מגרש המרוצים מתפקד ראשה של יעל. לא עוברות שלוש שניות והיא פולטת זעקת כאב, בזמן שאור מריץ את המכונית הקטנה על שיערה וזו קוצרת שערות חפות מפשע מראשה. "לא מתוקי, עד שלאמא יש שתי שערות בפוני זה ממש לא כדאי על השיער. בסדר, צ'ופצ'ופ?".
"אבל אמא אני תינוקי", שולף הזאטוט את הטריק הישן ביותר בספר: קלף החמידות. "הוא עוד לא הבין שאת חבל הטבור כבר חתכו לנו. אחח. איזו מתנה אנחנו פשוט זכינו. שום זכייה באוטו-טוטו-לוטו לא משתווה לאושר הזה". אור מתפנק בחיקה. זה עובד כל פעם מחדש.
זהו עוד אחר צהריים שגרתי בחייה של משפחה מאוד לא שגרתית: יעל רוזן (53) וחיים טמבור (67), המתגוררים באזור השפלה, החליטו בעשור השישי והשביעי לחייהם להפוך להורים במשרה מלאה לשני תינוקות בעלי צרכים מיוחדים, אור ודנה (השמות בדויים).
אף שלכל אחד מהם ארבעה ילדים מנישואים קודמים, והם בעצמם כבר סבא וסבתא לתשעה נכדים, הם החליטו לשמש משפחת אומנה במסגרת עמותת "אור שלום", והכניסו לביתם לפני שלוש שנים זאטוטים שאף אחד לא רצה. ילדים עם בעיות התפתחותיות ובריאותיות שננטשו על ידי הוריהם בבית החולים.
קשה לעמוד בקצב של הילדים האלה. דנה
את רוב הראיון, בהתאם, יעל מקיימת שכובה על בטנה ועל גבה שני הילדים, מתאמנים לסירוגין בדהירה על סוסים. ספק אם הורים צעירים יצליחו לעמוד ברמת האנרגיות הללו. "אמא בסיבוב חמישי זה שונה לגמרי", היא מעידה. "את בשלה רגשית, נפשית, כלכלית, ופיזית. הכל מרגיש בשל
".
והמרץ ?
"ברור שהגוף לא מה שהיה פעם, אבל אני צוחקת ומתגלצ'ת ומתנדנדת ומתגלגלת ונמרחת איתם בלי חשבון".
חיים: "תראי, איפה שיש פחות מרץ יש יותר סבלנות. וזה מחפה".
ומה עושים עם התגובות?
"אנשים שואלים: 'מה, זה הנכד שלך?', ואני עונה: זה הילד שלי. כשהוא קורא לי 'אמא', כולם מסתכלים. במיוחד במעלית. אנשים חוטפים הלם. זה טבעי. הרבה אנשים שואלים אותי: 'אין לך ילדים משלך?'", חיים צוחק. "ובארוחות משפחתיות זה בכלל סמטוחה שלמה. כשהנכדים מגיעים הם קוראים לי 'סבא', אבל הילד קורא לי' אבא', ואז הם מתחילים להתווכח מי פה צודק ויש חגיגה שלמה".
ולא בא לכם לנוח? לא קשה להתרוצץ כל היום?
יעל: "יש קשיים, אבל הכל מתגמד כשאת רואה את הילד הממתק הזה, שהסיכוי שלו היה להיות נכה ומפגר ודאגנו לכל טיפול כדי שזה לא יקרה. כשאני רואה את הנסיכה הזאת, שסיכוייה לחיות היו קטנים וניצחנו את זה בכל הכוח שאפשר. הילדים האלה, יש בהם משהו מרפא שהוא כל כך ממלא, שגם אם יש לך קושי זה מאפיל עליו. הילדים האלה גורמים לנו כמה פעמים ביום להזיל דמעות של התרגשות ושמחה. נכון, חיים? בחיים לא ראיתי את חיים בוכה עד שהם הגיעו לבית הזה. לא מעצב או משמחה. היום הוא מסוגל להזיל הרבה דמעות".
חיים מנגב דמעות סוררות מאחורי עדשות המשקפיים. "מה את רוצה שאני אגיד? אני מתרגש. אין לי הסברים. להגיד לך שתכננתי את הדברים מראש? לא. וזה לא שסבלתי ממחסור. יש לי ארבעה ילדים ושמונה נכדים. אבל מתרגלים, ומעבר לזה - מתאהבים. זה לא משהו שאתה חושב עליו ברמה הלוגית. תראי, בעיקרון כולם חושבים שאנחנו משוגעים, אבל הם מלאי הערכה. שואלים אותנו,'מה, עוד פעם לקום בלילה? עוד פעם חיסונים?'. אם הייתי במקומם בטח הייתי אומר 'משוגעים שנפלו על הראש'. זה בא ספונטני. קפצנו לבריכה ורק אז למדנו לשחות".
והמים היו עמוקים. הבחירה של זוג הורים להתנדב כמשפחת אומנה היא בחירה שמשפיעה על התא המשפחתי, ועל המשפחה המורחבת בכלל. היא מטלטלת את חייהם הרגשיים ואת פרקטיקת היומיום של ההורים מן הקצה אל הקצה.
בעמותת "אור שלום", שמטפלת בילדים שהוצאו מביתם על ידי שירותי הרווחה, בוחרים את ההורים בפינצטה ומכשירים ומלווים אותם בדרך הארוכה לחיים במסגרת חדשה. אבל גם שם מעידים שהמקרה של יעל וחיים הוא בהחלט בין המיוחדים שראו.
אם תשאלו אותם, זה בכלל לא משהו שהם תכננו. לפני שלוש שנים החלה יעל להתנדב בעמותת "חיבוק ראשון", שמלווה תינוקות שננטשו עם לידתם בבית החולים. "משוגעת על ילדים", היא מגדירה את עצמה, מגיל צעיר מקיפה את עצמה בהם. בגיל 12 הייתה הבייביסיטר של השכונה, בגיל 15 שמרה על ילדים שהוריהם נסעו לחו"ל. כשבגרה פתחה משפחתון. "זה מין צורך אינסופי", היא מנסה להסביר, "אני רציתי 700 ילדים, אבל זה לא אפשרי, אז אני מגדלת ילדים של אחרים. זה צורך ואהבה שלי לטפל בילדים מאתגרים".
במהלך ההתנדבות בעמותה נהגה, פשוטו כמשמעו, לחבק ילדים של זרים, תינוקות נטושים שנותרו לבד בעולם כבר ביומם הראשון. "מלטפת, מחליפה, מאכילה, שרה לתינוק או מטיילת איתו בעגלה. את עושה הכל, על תקן 'תחליף אמא'. זה לא שאני לא אוהבת את הילדים שלי. אבל זה אחרת. כשהבת שלי באה אלי אני מחבקת אותה, אבל לא מרימה אותה על הידיים ומתפנקת איתה. זה לא תינוקי".
בסיטואציה כזו, קל להיקשר לתינוק, ועוד יותר קשה להיפרד. "את נמצאת עד שהתינוק מתחיל לחייך ולגרגר, והוא כבר מזהה אותי ומגיב אלי וזה קשה להיפרד. הסיפור שלהם עצוב ואני כואבת את הכאב של הילד. תמיד רציתי לדעת מה קורה איתם בסוף, לאן הם הולכים, אבל יש חיסיון".
על אור היא שמעה במקרה, בחודש מאי לפני שלוש שנים, כשביצעה שליחות והעבירה עגלת ילדים מבית חולים אחד לאחר. "זה היה פוקס, מקרה הזוי, החיים הביאו אותי אליו". הוא ואחיו התאום נולדו בלידה ביתית כפגים בשבוע ה-28 להריון . האם הזמינה אמבולנס, אבל לא באה לאסוף מבית החולים את הילדים שנולדו עם מומים קשים. יעל מנשקת כעת את הטבור של אור, שיושב בין ברכיה, מסניפה אותו ומקרבת אליה. "אחיו היה במצב מאוד קשה ומונשם והוא נאלץ להישאר בפגייה", היא מגלה. "אור היה לבד, לא היה אף אחד שיישב איתו. אז אני התחלתי להגיע למיטה שלו. להיות איתו".
את חושבת על ההורים שנטשו את הילדים האלה?
"אני לא הייתי עושה דבר כזה ולא משנה מה. את יולדת ילד, לטוב ולרע. ילד זה לא כמו לקנות שמלה ואז להתחרט ולהחליף את המידה כי זה לא יושב עלייך טוב. זה יצור אנוש והוא לא בחר לבוא לפה וצריך לקחת אחריות".
את מנסה להבין את המניעים שלהם? למה שהם יעשו דבר כזה?
"האמת היא שלפעמים קוראים בעיתונים על מקרים מזעזעים של הורים שמרביצים לילדים שלהם, ואני אומרת לעצמי - בן אדם כזה, עדיף שתשים את הילד בקרטון ליד הרווחה. זה שובר אותי, אבל באיזה שהוא מקום אני מכבדת את אמא שלו שהבינה שהיא לא תוכל לטפל בו. לפעמים היא גיבורה בעיני שהיא ויתרה עליו כדי שמישהו אחר יוכל לתת לו את מה שהיא לא יכולה. היא נטשה אותו כי היא הבינה שהוא לא יהיה ילד רגיל".
מהרגע הראשון, היא מספרת, נקשרה לאור, התקשתה לעזוב את מיטתו. "התאהבתי בו בצורה שאני לא יכולה להסביר. התחלתי לבוא כל לילה כדי להיות איתו. כשמלאו לי 50, בעלי רצה לעשות לי משהו מיוחד, אבל גם אני רציתי - אז ביליתי עם אור את כל הלילה. ככה חגגתי, עם מתנה כזאתי".
עד שחיים מאס בהיעדרויות התכופות, בנסיעות הארוכות ובלילות שבהם היא מבלה בבית החולים. "אמרתי לה 'די כבר, את לא נמצאת בבית'. זה גם עולה המון כסף, ודלק, וחניה בבית חולים. אנחנו רוצים לראות אותך גם. למה את מחכה שם?".
"אמרתי לו שאני מחכה שימצאו לו בית", משיבה יעל. "אז הצעתי לה שתביא אותו לפה לחודשיים", הוא נזכר, "אמרתי שאנחנו רוצים ליהנות גם".
בתחילה הודיעה להם העובדת הסוציאלית כי לא יוכלו לשמש כמשפחת קלט לחודשיים משום שאין להם קרבה משפחתית אל הילד, כפי שמצריכים הנהלים. אבל עד מהרה התבשרו כי המקרה שלהם נבחן.
"העובדת הסוציאלית אומרת לי: 'אנחנו נכנסים לדיון, אם יאשרו לך לקחת אותו - תוכלי לבוא היום?'. תוך שתי דקות אספתי 700 בגדי תינוקות, סל-קל, פל-קל, טוק-טוק, מה לא. הייתי באטרף. ואז נשכבתי במיטה, חיכיתי שהטלפון יצלצל והתפללתי. אחרי כמה דקות היא התקשרה ושאלה תוך כמה זמן אני יכולה להיות בבית החולים. כל הגוף שלי רעד".
איך את מסבירה עוצמות רגש כאלה כלפי ילד שאת בכלל לא מכירה?
"קשה לי להסביר, אבל לא יכולתי לחשוב עליו בבית חולים הזה לבד. אני זוכרת את הנסיעה הביתה מבית החולים. קודם כל עצרתי בצד, בכיתי כמה דקות. ליטפתי אותו. הוא הרי מכיר אותי הכי טוב, כי אני האכלתי וקילחתי וליטפתי אותו. אני אמא שלו מהרגע הראשון. ואז הגענו הביתה, הלבשתי אותו כמו נסיך וחיכינו לאבא".
הייתה זו הפעם הראשונה שבה חיים פגש במי שיתגורר איתו תחת אותה קורת גג. "אני שונא בתי חולים", הוא מתנצל. אחרי מספר ימים הוא כבר היה זה שהציע שאם כבר הולכים על זה, אז עד הסוף. "כשהרופאים ראו שאנחנו רציניים, הם אמרו לי 'אל תיקחו אותו'", הוא מגלה. "זה ילד שהסיכויים שלו הם 105 אחוזים להיות נכה ומפגר. הוא נולד ומת והיה מונשם והיו לו דימומים מוחיים, והמטפלים שהכירו ואהבו אותי ידעו שזו הולכת להיות הרפתקה קשה מדי. אז אמרו".
הוא נראה ילד רגיל לכל דבר.
"מה שאת רואה עכשיו זה נס. כשהרופא שלו רואה אותו, הוא בוכה. לקחנו אותו להרבה טיפולים אלטרנטיביים והבאנו את חדר הטיפולים הביתה. הקפדנו על פיזיותרפיה ולקחנו אותו למעון שיקומי. הוא התפתח כמו כולם, אבל הרבה יותר לאט. מנהלת המעון אמרה לנו: אל תצפו ליותר מדי, הוא לעולם לא יהיה ילד רגיל. היום הרופאים מגדירים אותו נס רפואי".
הליך האישורים לקבלם כמשפחת אומנה לא היה פשוט כלל. מפאת גילם המתקדם, יעל וחיים לא עמדו בקריטריונים של עמותת "אור שלום", שמגבילים את גיל המועמדים עד ל-55. אבל לא אלה השניים שייתנו לנתון זניח כמו גיל לעצור בעדם. לאחר שהתעקשו ופנו לוועדת החריגים של העמותה הוסכם כי הם מתאימים לשמש כהורי אומנה וכי עדיף להשאיר את הפעוט אצלם ולא לטלטל אותו עם מעבר נוסף.
"אתה שומע את זה?", היא לוחשת לאור שעכשיו עושה עמידת ראש על הגב שלה. "אישרו לנו". היא מרימה אותו בידיים ופוצחת איתו ריקוד במעגלים. "אישרו לנו נו נו". הוא מתפקע מצחוק.
זה היה לפני שלוש שנים. יעל החליטה לעזוב את העבודה לתקופה ארוכה והשלושה הפכו למשפחה חדשה. לאחר כמה שבועות, שוב צלצל הטלפון. עובדת סוציאלית מ"אור שלום" סיפרה לה על ילדה נוספת שסובלת מבעיות רפואיות קשות וצריכה לעבור ניתוח שיכול להציל את חייה. היא התעניינה אם אולי, עד למועד הניתוח, יש לה "איזו חברה" שתהיה מעוניינת לשמש כמשפחת קלט. חיים מחייך כשהוא משחזר את השיחה. "אמרתי לה, אם אחד כבר יש פה, למה שלא תביאי עוד אחת?".
גם הפעם לא היו ספקות? לטפל בשני ילדים שאינם בריאים זה כבר תיק כבד.
יעל: "זה היה כזה מהרגע להרגע. ממש לא הבנו את המצב הבריאותי שלה. אבל ממש לא. אמרנו מה הבעיה, כולה חודשיים. ינתחו אותה ובינתיים אנחנו נחבק ונאהב אותה וניתן לה אנטיביוטיקה וכל מה שצריך, והיא תלך הביתה. לא קריטי".
חיים: "תראי, אם את הולכת בגישה הלוגית שמחשבת את כל הקשיים והסיכונים, הסיכוי הוא שלא תזוזי מהמקום ולא תעשי כלום".
דנה הגיעה אליהם במצב בריאותי קשה מאוד. דילגה בין חיים ומוות, כולל התעלפויות פתאומיות, קוצר נשימה, אשפוזים, הרדמות והנשמות. אמה הביולוגית, שהייתה אמורה להתאחד איתה לאחר שתעבור ניתוח בעצמה, התאוששה ממנו פיזית אבל לא מנטלית. מאז חלפו שלוש שנים, וב"אור שלום" עדכנו כי היא אינה יכולה לתפקד כאם. ואז הגיע הניתוח הסבוך עם הסיכון הגדול שהיה גלום בו.
"הרופאים אמרו לנו שהסיכויים שלה קטנים ושגם אם היא תתעורר לא ידוע מה יהיה מצבה הבריאותי, אולי היא תהיה צמח ולא תוכל לדבר", אומרת יעל. "היה לי פחד שהיא לא תתעורר ומי היא תהיה. הייתי בשוק כשהבנתי שהיא יכולה למות בכל רגע. אחר כך התאהבנו בה בצורה בלתי רגילה ואמרתי לעצמי, טוב אני כבר לא אעביר אותה למשפחה אחרת, כי אם אנחנו לא יכולים לטפל בה, מי יוכל?".
אז מה את עושה?
"את אומרת לעצמך 'אני כן יכולה'. וכן , שילמנו מחיר מאוד כבד. המצב שלה החמיר. נכנסנו לשגרה של אשפוזים, החייאות, הרדמות הנשמות. ריהטנו את הבית עם בלוני חמצן. את יודעת כמה לילות ישבתי לידה במיטה עם עיניים פקוחות?".
ומה עבר עלייך באותם ימים?
"הקושי שלי אישית היה כשהייתי איתה לבד. אסור לה ללכת לגן, אסור חצר. אסור אבק, אובך, אסור שיהיה לה קר. ואסור ואסור ואני מצאתי את עצמי יושבת בתוך הבית. האישה הכי חברותית ופעילה שיש לא יכולה לצאת מפתחו של הבית כי אבא מפחד להישאר איתה לבד. ואין בייביסיטר שמוכנה להישאר איתה לבד".
ולא היה לך רגע של חרטה?
"לא. לשנייה לא. כן היה קושי נוראי להיות סגורה בבית. אבל גם אם היא הייתה הבת שלי מבטן ולידה היה לי מאוד קשה".
אבל היא לא הבת שלך מלידה.
"את לא מבינה כמה אפשר להרגיש אל הילדים האלה כילדים שלך לכל דבר. אני לא יכולה להסביר את זה".
ואיפה אור בזמן הזה?
"זאת הייתה בעיה מאוד גדולה. בסוף הבאנו מטפלת".
לא נרתעתם מההוצאות הכספיות?
חיים: "אנחנו מקבלים עזרה ותמיכה ממשרד הרווחה עבור המחיה של הילדים, אבל אנחנו לא עושים חשבון, אחרת לא יהיה טוב. אם מישהו חושב שמזה הוא הולך להתפרנס, שלא יעשה את זה. בואי נגיד שלא עושים את זה מטעמים כלכליים".
דנה, שמרגישה שמדברים עליה, מכריזה על עצמה קטרית של רכבת ומושכת אותנו לחדר המשותף של השניים. אור יורד גם הוא מהכבאית ומצטרף. השניים נכנסים לחדר, מתחבאים בתוך ארון הבגדים, משוויצים בבובות, בנסיכות הפזורות ובבגדיהם החדשים.
דנה מדגימה צעדי בלט וקפיצה בחבל (לפני שנה התקשתה לבצע כל פעילות גופנית בשל מצבה) בעוד אור מתרגל את יכולות המעוף של "זביידרמן", איש העכביש הרגיש. כאמור, ההתקדמות שלהם מרשימה במיוחד בהתחשב בתנאי הפתיחה שלהם: היא, שהייתה מצויה בסכנת חיים בלידתה, הוא - שננטש לאחר שהרופאים חזו לו עתיד קודר הכולל התמודדות עם שיתוק ופיגור.
קשה לדמיין, גם אם נשחק בדלתות מסתובבות, כיצד היו נראים חייהם של הילדים לולא היו גדלים עם כל כך הרבה חום ואהבה. במקרה של אור יש דוגמה חיה. הסבירות היא שאם הוא לא היה הולך למשפחת אומנה מצבו היה דומה לזה של אחיו התאום, אשר נולד במצב בריאותי קשה יותר ונמצא היום במוסד שיקומי. גם אותו מקפידים חיים ויעל לבקר ושומרים איתו על קשר.
אור מבין שיש לו אח, גם אם הוא לא מבין בדיוק איך ולמה. "כשאנחנו מבקרים אותו הוא מיד מבין שזה משהו שקשור אליו והוא ניגש אליו, מחזיק לו את היד, מנשק ומלטף ונוגע בו", מספרת יעל. "אחיו לא מדבר והוא מרותק לכיסא גלגלים ואנחנו עושים יחד טיולים בחוץ ומשחקים איתו".
הוא מרגיש את המרחק?
"כשאנחנו רוצים ללכת, אור נשכב על הרצפה, לא מסכים לקום ומבקש שניקח אותו איתנו באוטו. אנחנו דווקא רוצים לקבל אותו, ונאמר לנו שהנושא בבדיקה".
אור יושב על ברכיה של יעל, ועכשיו מרים את שרוול חולצתה, מצמיד את הלחי שלו אל זרועה. הוא מבקש "נעימי", אוהב להרגיש את העור החשוף שלה. "זה כי יש לו חסך של ההנקה. הוא כל הזמן שואל אותי אם הוא היה בבטן שלי", היא משתפת.
ומה את עונה?
"אני מעבירה את הנושא כי הוא קטן מכדי להבין. אבל ברור שהוא יידע".
חיים: "הגדולה קצת מבינה. היא יודעת שיש לה אמא, ושיש לה 'מאמא' אותה היא רואה בתמונות, ולעתים נדירות בביקורים. מעצם העובדה שהם קוראים לנו 'אמא' ו'אבא' זה לא חסר להם. זה יפריע להם בשלב יותר מאוחר. כשהם יגיעו לגיל הבגרות הם ירצו לדעת למה ואיך. זה טבעי וזה בסדר ואנחנו נהיה קשובים".
זר שנכנס לבית משפחת טמבור-רוזן עלול להתבלבל, אבל חשוב להדגיש כי מדובר במשפחת אומנה ולא במשפחה מאמצת. אם ההורים הביולוגיים מעוניינים הם נמצאים בתמונה, והקשר איתם חשוב לתהליך השיקום. במידה ומתאפשרים ביקורים הם מתבצעים. כחלק מהתהליך נהוג להראות לילדים אלבום תמונות של ההורים ומסבירים להם, לפי הבנתם ובהתאם לגילם, את התמונה המורכבת.
במקרה של אור ודנה, האבות אינם בתמונה, ואמה של דנה היא היחידה שיוצרת קשר לסירוגין.
"סוגיית הילדים הנטושים היא סוגיה שקרובה ללבנו", מסביר שר הרווחה משה כחלון, שמשרדו משקיע למעלה מ-80 מיליון שקלים בתמיכה במשפחות אומנה, ומעניק מענקים מיוחדים למשפחות שמטפלות בילדים בעלי צרכים מיוחדים. "אנחנו מעניקים לילדים שננטשו על ידי הוריהם מסגרת חלופית של בית, כשבנוסף, משרד הרווחה מלווה את הילד ונותן מענה לצרכים השונים שלו במידת הצורך. סיוע המשרד מתבטא במתן עזרה בלימודים, תמיכה נפשית וסיוע פרטני לכל ילד בהתאם לצרכיו האישיים. התמיכה והליווי של המשרד ממשיכים גם לאחר שמלאו לילד 18 שנים", אומר כחלון.
חשבתם מה יקרה עם מישהי מהן תחליט שהיא רוצה אותו בחזרה?
חיים: "אנחנו מודעים לעניין. נכנסנו לזה מראש בידיעה שזה המצב. להגיד לך שאם זה יקרה אנחנו נשמח? לא. נהיה סופר עצובים".
יעל: "יש לי חרדה קטנה שיום אחד הילדים האלה לא יהיו איתנו. אני חושבת על זה כל הזמן. אני אומרת שאם ההורים שלהם לא לוקחים אותם, מבחינתי הם איתי עד יום מותי. לא משנה מה הסטטוס שלהם, הם ילדים שלי לכל דבר. אם מישהו חושב שאנחנו גיבורים והילדים האלה הרוויחו, אז אנחנו חושבים בדיוק להפך: אנחנו הרווחנו. אין זכייה בלוטו שיכולה לתת לך בלב את מה שהילדים האלה ייתנו לך. הכי אני רוצה שאנשים יידעו שזה שווה וזה מציל ילדים וזה עושה פלאות לנפש".
ומה זה עושה לזוגיות? יש זמן לרומנטיקה?
יעל: "תראי, כשחיים ואני חשבנו להיות יחד לפני 17 שנים, הוא אמר לי 'את מדהימה, אבל זה לא ילך. יש לך ארבעה ילדים קטנים ורוב הילדים שלי כבר גדולים ונכדים. אני הייתי בפרק א' ובפרק ב', ופרק ג' שלי לא יהיה עם ילדים קטנים. אני כבר בן 50'. וכנגד כל הסיכויים לא רק שהוא לקח אותי עם ארבעה ילדים קטנים, הבאתי לו במבצע עוד שניים חינם".
חיים: "זה העצים לנו את הזוגיות, זה מעשיר את כל הבית. את הכל. לא משעמם לרגע. אנחנו לא מהזוגות שיושבים עם כוס תה. כל הזמן יש אקשן. אין מחסור בכלום, גם נוסעים לחופשות ולבלות. אם רוצים מנוחה מוצאים אותה. אני, למשל, יש לי את זמן האיכות שלי בגינה, והילדים עוזרים לי. תאמיני לי ניקוי ראש עשר".
יעל , אחרי שטיפלת בילדים כל החיים, לא מתחשק לך להגיד "עכשיו זה הזמן שלי"?
"אבל זו אני. יש מי שאוהב לצייר, לנסוע לחו"ל. זו אני. זה לא כמו אמהות שהגיעו לגיל 50 והבית שלהן כבר מתוקתק והן הולכות מבית קפה לחברה ולהצגה ולא מעניין אותן טיטולים ולא מוצצים. אני לא כזאת. אם חיים לא היה בן 67 כנראה היו פה 20 ילדי אומנה. אז אני משוגעת, הוא עוד לא לגמרי. אני אומרת למשפחות ששוקלות את זה, שינסו. אני מבטיחה להן שהן יידבקו. זו הנאה צרופה מההתחלה ועד הסוף. הרבה אנשים שואלים אותי אם קשה לי, אם אני לא מתחרטת. החרטה היחידה שלי היא שאני לא יכולה לקחת עוד ילדים. אומרים שכשמגיעים לפנסיה, מתחילים להגשים חלומות. אז אלה החלומות שלנו".
משפחות המעוניינות לשמש כמשפחות אומנה מוזמנות ליצור קשר עם עמותת "אור שלום", טל ': 02-9936925
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם