איך איבדתי את מעמדי כסבתא-על: אדיבה גפן חוגגת עצמאות
בהגיע יום השואה ויום העצמאות, מתברר שסבתא צברית רגילה, שנולדה קצת לפני קום המדינה, זה לא להיט גדול
"איך פרטיזנית, שירה, איך רכבות, במלחמת העולם השנייה התגוררתי בישראל, שאז עוד קראו לה פלסטינה א"י חיפה, הרחק מציפורניו של היימח שמו וזכרו, ומקסימום פוצצתי להוריי את האוזניים בבכי תינוקות תקין".
על פניה משתררת הבעה עגומה, "ולא התחבאת כמו אנה פרנק בבניין משרדים"?.
"שירה," אני מיישרת את רצף האירועים, "המלחמה הייתה באירופה, אנחנו לא היינו צריכים להסתתר בארונות או בבורות, גרנו בארץ אבותינו." היא סוגרת את השאלון שהוכתב לה והולכת לשוחח עם סבתא אחרת. אולי משם תבוא הישועה.
שעתיים אחריה מגיע עידו, שמבקש לדעת באיזה מחנה הייתי. "מחנה עבודה של ה’צופים,"’ אני עונה לו, "בשריד, בגשר הזיו"....
"לא, סבתא, מחנה ריכוז. את יודעת, איפה ששרפו אתכם."
טוב, זה ממש מוגזם. "חמודי, לא הייתי בגטו, או במחנה ריכוז." הילד נראה הרוס. לכן הוספתי, "אבל אני צברית, וזה בהחלט שווה משהו."
"שתדעי," מטיח בי עידו, "שלערן דווקא יש סבתא שהייתה בגטו ורשה, ולליאור יש סבא שהיה באושוויץ." לא נשאר לי אלא להתנצל. הבחור נעלם, אולי הלך לאמץ את סבתא של ערן.
שבוע עבר בשקט מתוח, עד ששירה חזרה עם שאלון חדש. "סבתא, איזה מיישובי חומה ומגדל הקמת"? "לא הקמתי אף יישוב," אני מודה, "אבל הקמתי פעם סוכה."
"הורדת מעפילים מהים אל החוף?"
"ממש לא, אפילו לא מהחוף אל הים."
היא לא מחייכת וממשיכה להקשות - ליווית שיירות לירושלים? נפצעת בשער הגיא? השתתפת בקרבות לטרון? לא, אני לוחשת, ומתחילה לחשוב שאולי באמת כדאי לשפץ את הביוגרפיה שלי.
"אז מה כן"? היא בוהה בי, ואני מתכווצת. "שתדעי שביום העצמאות הראשון של מדינתנו עשיתי בגן מגן דוד מפלסטלינה," אני מנסה את מזלי, "ובמצעד ישבתי על הכתפיים של אבא שלי."
היא מעיפה בי מבט מלא חמלה והולכת לחפש לעצמה סבתא לוחמת חירות. ואחריה מגיע הנכד הבא, יורה את השאלות בקצב, יודע שהרבה לא יצא ממני: "ישבת במעברה? עלית בעליית מרבד הקסמים? כבשת את השממה? החבאת נשק בסליק שלך? פינו אותך מבית הערבה? היית בהגנה? באצ"ל? אולי בלח"י"?
סליחה, אבל לא, אני מתנצלת. הוא מרים ראשו ושואל בסוג של תקווה, "אולי גירשת ערבים"? שוב אני מניעה בראשי לשלילה. "אבל לליהי יש סבתא שהייתה חובשת
ואז הגיעה מאיה. "סבתא," היא אומרת, "הגננת אמרה לנו לשאול מה עשית אחרי שהחליטו באו"ם על חלוקת ארץ ישראל." ודאי תסכימו איתי שאי אפשר לסבול את העניין הזה יותר. "אושר גדול מילא את לבי," אני מקשקשת לה. "פרצתי מהבית והצטרפתי לאלפי הרוקדים, רקדתי כל הלילה." היא מרימה אליי זוג עיניים ירוקות חכמות ודוחפת את אחותה יהלי, "את מאמינה שסבתא רקדה ברחובות?". שתיהן מה-זה מתפוצצות מצחוק.
טוב, אין ברירה אלא לעשות קצת סדר. אני אוספת את החבורה. שבעה זוגות עיניים ננעצות בי בתקווה. וידוי? סודות שהגיע זמנם להתגלות? אולי זאת סבתא שהתנקשה בנציב הבריטי?
"תקשיבו, אני סתם סבתא. סבתא שנולדה בארץ אבותינו, ארץ ציון וירושלים. סבתא שהיטלר לא רצה לשרוף, שבמלחמת העצמאות בילתה בהכנת עוגות בוץ בגן הילדים, כשכולם עשו את הדברים הבאמת חשובים."
הם מקשיבים, ומתפזרים לענייניהם. כשהם כבר בחוץ, אני שומעת את נכדתי ליאה משוויצה בסבתא שלא רק שהייתה ממש בשואה, אלא הגדילה לעשות והגיעה בספינת מעפילים לנהריים. בשנה הבאה אני מצטרפת לפרטיזנים או לפלמ"ח. גם הפלי"ם זה בסדר.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם