הורים ונעלבים: איך להתמודד עם תחושות העלבון והדחייה של הילד?
אין דבר שמצער אותנו יותר מעלבון או דחייה שילדנו ספג מילד אחר. הדחף הראשוני הוא להתערב ולתבוע את עלבונו של הילד, אבל מסתבר שכדאי לחשוב פעמיים
ברגעים כאלה האינסטינקט האמהי דוחק בך לעזוב הכל ולפתוח חזית מול הפרחח בן השלוש שהעליב את הבן היקר שלך, להסתער כלביאה על אמה של מלכת הכיתה - היא עוד תתחנן בפנייך שתאספי את בתה מהצהרון כשהיא מתעכבת בעבודה - שלא לדבר על הדרמה שאת עומדת לחולל מול המורה.
כן, אין טבעי מהורים שרוצים לגונן על ילדיהם, אולם יש מי שנשארים ב"עורף" ומלמדים את הילד כיצד להתנהל בחברה, ויש מי שמתקשים להתגבר על העלבון ויוצאים במקום הילד למחות על העלבון, העוול או הכבוד הרמוס.
בהמלצת הגננת של מיקה, ילדה בת חמש, ביישנית ומבודדת, החלה אמה ליזום מפגשים חברתיים, והזמינה ילדים לביתן בשעות אחר הצהריים, אך נתקלה במסכת של דחיות מצדם של ההורים והילדים. פגועה וכואבת המשיכה האם בניסיונותיה, עד שאחת מבנות הגן הזמינה את מיקה לביתה לבילוי של אחר צהריים.
לקראת ערב, כשהאם באה לאסוף את בתה, היא שמחה לגלות שהבנות נהנו לבלות יחד ושהן מתקשות להיפרד. ואולם משחק המחבואים החביב הסתיים באקורדים צורמים. "אני אף פעם לא רוצה שתבואי אלי יותר בחיים," התפרצה הילדה המארחת בדמעות תסכול כלפי מיקה. האם, שצברה קילומטראז‘ של דחיות ועלבונות, השיבה: "גם אנחנו לא רוצים לבוא אלייך יותר אף פעם," ויצאה מהבית בטריקת דלת.
"סוף סוף היה לבת שלי טוב, לא יכולתי לסבול ששוב פוגעים בה. וכשפוגעים בה, פוגעים בי. ובאותו רגע הגבתי כמו ילדה בת חמש," היא מספרת במבוכה קלה. "הורים נעלבים מתוך הזדהות רגשית עם הילד.
"במקרה הזה האם התקשתה להפריד בין מה שעובר עליה לבין מה שעובר על בתה. היא חשה עלבון עמוק במקומה והגיבה כפי שחשבה שבתה הייתה אמורה להגיב," מסבירה רננה צימבליסטה, רכזת תחום הורות ברשת מרכזי "דיאדה". "מדובר במה שמכונה ‘פגיעה נרקיסיסטית‘ - זה מה שההורה חווה בשעה שמישהו פוגע בילד שלו," אומרת הפסיכותרפיסטית והעו"ס הקלינית ליעז ברעוז, מנהלת פורום פסיכותרפיה באתר "דוקטורס".
כלומר?
"ההורה הפגוע סובל מרגישות גבוהה. בדרך כלל הוא בעל דימוי עצמי נמוך, רגיש לעצמו ולמה שהסביבה חושבת עליו. ומכאן שפגיעותו בולטת יותר כשפוגעים בנקודה כה רגישה אצלו: כשדוחים את הילד שלו. או אז הוא מגיב בעוצמה רבה, אבל התגובה היא בעצם לחוויה הקשורה בעבר, לא להווה. לדוגמה, אם הילד אינו מוזמן למסיבת יום הולדת של חבר מהכיתה, הדבר מזכיר להורה חוויה דומה מילדותו, והוא חש ששוב דוחים אותו.
"הורה זה רואה בילד מעין הרחבה שלו, וככזה הוא אינו מסוגל להפריד בין צרכיו לבין הצרכים של הילד שלו. במקום לתפוס את תפקיד המבוגר ולעזור לילד להתמודד עם התסכול והאכזבה, הילד שבתוכו ממשיך להתקיים, הוא משחזר
על כך מוסיפה ד"ר יוכי בן נון, פסיכולוגית בכירה ב"שירותי בריאות כללית:" "במקרים כאלה, כל פגיעה בילד נתפסת על ידי ההורה כפגיעה באגו שלו. ההורה אינו מודע לנפרדות של הילד, הוא אינו סומך עליו שיידע להתמודד בכוחות עצמו עם קושי או שיצליח לפתור בעיה. ההורה מונע מהילד לעמוד מול אתגרים חברתיים ורגשיים ולהתחשל, והוא חש צורך לסדר ולקבוע עבורו את מסלול חייו, כמי שאומר לו: ‘אני כבר אטפל בכל במקומך.‘ לכאורה, כדי שלילד יהיה קל יותר משהיה לאביו או אמו בעבר."
הורים נפגעים במקום ילדיהם מסיבות אישיות. לעתים הפגיעה מזעזעת את עולם הערכים של ההורה, שלאורם הוא מחנך את ילדיו. דלית, אמו של נועם, מעודדת את בנה בן השלוש לחלוק עם חבריו את הממתקים והחטיפים שלו. זו כבר תופעה מוכרת בפארק המשחקים בשכונת מגוריהם בירושלים. נועם הקטן מסתובב עם שקית חטיפים ומכבד את הילדים, אבל כשנועם ביקש להתכבד משקית הבמבה של אחד הילדים, הפעוט דחה אותו בתוקף, ונועם חזר בבכי ובידיים ריקות אל אמו.
במקום לנחם את בנה, ניגשה האם אל הילד הסרבן והוכיחה אותו על יחסו כלפי בנה הנדיב, ובתוך דקות החלה התגוששות מילולית קולנית בין שתי האמהות, לעיני הילדים.
"למרות גילו הצעיר של בני אני מלמדת אותו לחלוק עם חברים את מה שיש לו. לכן כשאותו ילד שזולל בהנאה מהחטיפים של נועם דחה את בני וגרם לו לבכות, העלבון צבט לי בבטן והגבתי בהתאם," משחזרת דלית.
רננה צימבליסטה: "נראה כי הפעוט, בגיבוי אמו, פגע בערכים שבהם מאמינה דלית, אבל היא נהגה בחוסר בגרות. באירוע הזה הייתה לה הזדמנות ללמד את בנה דבר חדש - להראות לו שאפשר להתייחס למצב אחרת, שהעובדה שהילד השני העדיף לאכול לבד את שקית הבמבה שלו אינה קשורה לזלזול בה או בבנה. רגישות היתר שלה הוכיחה שהיא מתקשה לייצר את הנפרדות בינה לבין בנה. והיא לא היחידה, הורים רבים משוכנעים שהאמת שלהם היא האמת היחידה. הם מתקשים להכיר בעובדה שיש אנשים שחושבים ומחנכים את ילדיהם על פי ערכים שונים."
ליאת בר-עוז: "ילד שמרבה לכבד בממתקים או לחלק מתנות לחבריו, נוהג כמי שמשחד את הילדים כדי לשאת חן ועושה זאת לעתים בעידוד הוריו. המניע להתנהגות הזאת נובע, לדעתי, מאותו מקום של עלבון. חינוך ילדים לשיתוף וחלוקה עם אחרים הוא ערך חשוב, השאלה היא המינון. מינון יתר במטרה לרכוש חברים ולמנוע דחייה, הנעשה באמצעות ‘שוחד,‘ מלמד את הילד לרצות את חבריו ותוך כדי כך לאבד את האני האותנטי שלו."
לפעמים דווקא הילדים הם אלה שמפעילים את הוריהם לתבוע את עלבונם. הם מרבים להתלונן, לקטר להלשין ולהזעיק תגבורת הורית. שירי עברה ללמוד בבית ספר חדש בכיתה ב‘ והתקשתה להשתלב בחברת הילדים המגובשת עוד מימי הגן. לאחר כל ניסיונות ההשתלבות שכשלו התקשרה האם, שקיבלה דיווחים מבתה, לנזוף במורה. לעתים היא התקשרה גם להורים של ילדים אחרים בכיתה.
השיא היה כשהאם פרצה לבית הספר כרוח סערה, נכנסה לכיתה של בתה ובאה חשבון עם 35 ילדים בני שמונה, והאשימה אותם בהתנהגות לא חברית ובפגיעה קשה בבתה.
"במשפחות מסוימות קורה שאחד הילדים תופס מקום משמעותי יותר בבית," מסבירה רננה צימבליסטה, "הדבר נובע מסיבות שונות - קשיים רגשיים, בעיות חברתיות, מחלה ועוד. ההורים דואגים לו יותר ועסוקים בו יותר, והילד שנהנה מתשומת הלב מבין שכל עוד יש לו בעיות וקשיים יישמר לו המקום המיוחד אצל הוריו, לכן הוא מרבה להתלונן ולספק להורים סיבות להיפגע ולהיחלץ לעזרתו."
בר-עוז: "הורה המגיב בעוצמה על כל פגיעה, מעביר לילד מסר אחד ויחיד: אין לו (לילד) אופציה אחרת אלא לגייס את אמא או אבא לטפל במצוקותיו החברתיות והרגשיות."
מתי על ההורה לעצור את עצמו בטרם יביך את הילד או יפגע בו?
צימבליסטה: "לא תמיד ההורה יודע כיצד תגובה שלו משפיעה על הילד. לכן על ההורה לשאול את עצמו אם ועד כמה הוא נעלב במקום הילד, לברר בינו לבין עצמו אם הוא פועל מתוך הזדהות טוטלית איתו. אם התשובה חיובית, על ההורה לדעת שזהו תמרור ‘עצור.‘ אמא או אבא המזדהים רגשית עם הילד מתקשים לעזור לו, מאחר שהם פועלים בדרך שתואמת את הצורך שלהם ולא את הצורך שלו. כדי לדעת אם הילד זקוק לתמיכת ההורה, על ההורה להתייעץ עם הילד ולברר מה הוא רוצה. כשמדובר בפעוטות, על ההורים לשקול את תגובתם בהתאם לצורכי הילד."
מה רע ב"לתפוס צד" עם הילד?
צימבליסטה: "הגנת יתר מצד ההורה חוסמת את היכולת של הילד להתמודד עם מצבים חברתיים בעייתיים. מומלץ להורה לבחור בדרך האמצע, הדרך המאזנת שאליה יוכל להגיע רק על ידי יצירת דיאלוג עם הילד ולעמוד על צרכיו."
בר-עוז: "רצוי ומותר לחוש אמפתיה כלפי הילד, אפילו לנסות להיכנס לנעליו כדי להבין מה עובר עליו. ואולם האמפתיה של אמא או אבא אינה אמורה למנוע מהילד להתמודד בעצמו עם מצבים חברתיים קשים. מאידך, תגובות הוריות בנוסח ‘לא קרה שום דבר,‘ ‘אין דבר, אתה תתגבר‘ הן אמירות מנותקות ומעליבות."
ובכל זאת, כולנו התערבנו לטובת הילד הפגוע שלנו בשלב זה או אחר.
אלימות, למשל, היא סיבה טובה מספיק להורה להתערב?
רננה צימבליסטה: "זכותו של ההורה להתערב ולעמוד לצד הילד שלו, השאלה היא איך לעשות זאת. אם במהלך משחק בגן המשחקים, למשל, ילד נשך את הילד שלך, אפשר ורצוי לגשת אל הילד הפוגע, אבל במקום להתעמת ולכעוס עליו עדיף לנהוג כדמות מחנכת - להביע אמפתיה, לשקף לו את רגשות הילד הפגוע בעקבות המעשה האלים, ולבסוף להראות לו מה אפשר לעשות: ‘אני מבינה שאתה כועס על הבן שלי כי הוא לקח לך את הכדור, אבל תראה מה עשית לו, נשכת אותו וזה כואב לו מאוד, הוא בוכה נורא. אולי אתה רוצה ללטף אותו, לחבק או לתת לו נשיקה במקום שכואב לו.‘?
"זה מצער, אבל במרבית המקרים ההורים הנעלבים בוחרים בדרך ה‘מה לא.‘ בעוד שדרך החינוך היעילה במקרים אלה היא להראות ‘מה כן,‘ במקום לבקר ולהעניש. בדרך ה‘מה כן‘ ההורה משמש מגשר בין הילדים, הוא מאפשר לשחרר רגשות, אבל לא בדרך שפוגעת בילד שממול אלא בדרך מכבדת, המאפשרת לשני הצדדים להשמיע את קולם ומלמדת אותם כיצד לנהוג בהמשך. הגישה הזו נכונה ומתאימה לכל הגילאים."
נוגה ומאיה הן חברות בנות ארבע. השתיים (בסיוע האמהות) קבעו להיפגש בשעות אחר הצהריים בביתה של נוגה, אבל מאיה לא באה. בסופן של שעות המתנה ארוכות שכללו טלפונים לאמה של מאיה, נוגה הלכה לישון בוכה ומתוסכלת.
"ביחד עם נוגה ניסינו להבין למה מאיה לא באה. התייחסנו בעיקר לאפשרויות לא מפחידות, אבל בתוכי פנימה חשתי עלבון וכאב שככה אכזבו את בתי," מספרת האם. למחרת בבוקר, כששתי האמהות נפגשו בכניסה לגן, הדחף הראשוני של אמה של נוגה היה לנזוף באמה של מאיה על ה"מחדל" מיום האתמול.
"מאחר שהבנות היו בקרבת מקום, ולמרות העלבון שעדיין צרב בי מאתמול, התאפקתי. שאלתי את אמא של מאיה אם הכל בסדר. סיפרתי לה שדאגנו כשהן לא באו אתמול כמתוכנן. באותו רגע היא תפסה את הראש בשתי ידיה ופצחה בהתנצלויות אינסוף. היא פשוט שכחה."
איך זה נגמר?
"אמא של מאיה ירדה על הברכיים, חיבקה את נוגה שלי, וביקשה ממנה סליחה. זה היה מרגש. קבענו להיפגש למחרת בשעות אחר הצהריים. לשמחתי הצלחתי להבליג על תחושת העלבון. הסתבר לי שזו הייתה שכחה אנושית, בלי שום כוונת זדון לפגוע בי או בבתי. חוץ מזה, התגובה שלה פשוט שבתה את לבי. מאז אנחנו חברות טובות, כמו שתי הבנות שלנו."
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם