בהילוך גבוה: סיפור הלידה של סהר
לרונית זה קרה. היא חוותה "לידת בזק", שהתרחשה כהרף עין בסלון הביתי. סיפור הלידה המפתיע וטיפים להתנהלות בלידה מהירה ממדריכת ההכנה ללידה אביטל גרינפלד
רק לאחרונה, השתחררתי מאשפוז של שבוע בגין צירים מוקדמים. מעין "כאבי מחזור" קטנים ולא נוראים. הצירים המוקדמים, "הברקסטון היקס", המשיכו כל השבוע שאחרי השחרור. אני מספרת את כל זה, כי כשהתעוררתי ביום רביעי, עם כאב הבטן המציק, הייתי משוכנעת שזה שוב הצירים המוקדמים שאליהם התרגלתי, ואין מה למהר.
למרות זאת, בכל פעם שהיה לי ציר, הייתי חייבת לרוץ לשירותים (פיפי). באחת הפעמים אפילו ברח לי באמצע ומכנסי הפיג'מה והתחתונים נרטבו לחלוטין. בעלי, שכבר התרגל שאני קמה ארבע חמש פעמים בלילה להשתין בכלל לא התעורר.
אחרי ארבע קימות כאלה מהמיטה התחיל להמאס לי והתעוררתי לגמרי. בעלי עדיין ישן. אמנם הוא כנראה לא ילך לעבודה היום, כי עושה רושם ש"במבה" (זה השם שנתנו לעוברית) רוצה כבר לצאת, אבל ראבאק, אני אתן לו את החצי שעה הנוספת לישון, הוא יצטרך את הכוח, ואני גם רוצה שהוא יתארגן ויתקלח לפני שנוסעים.
בשלב זה, אני כבר לא חוזרת למיטה, אלא מתחילה בצעידות מהירות בסלון החשוך, הלוך חזור. (מה שקוראים לו באנגלית "pacing"). עברנו חודש וחצי קודם דירה, והדירה הזו יותר קטנה מהקודמת, אבל אני מנצלת את השבעה מטרים בין דלת הכניסה לבין אזור השירותים כדי לצעוד...
סקיפי (החתול שלנו) שרוע על הספה בסלון. כשהוא קולט שיצאתי לסלון, הוא מזדקף לישיבה: מה לכל הרוחות אמא עושה באמצע הלילה??? אני ממשיכה לצעוד, אבל עדיין בשקט, למרות שכבר מתחיל ממש לכאוב לי. רק לא להעיר את בעלי, מסכן, שישן. (יותר מאוחר בעלי יעיר לי בציניות, ולא ישכח לי את זה עד יום מותי: "החתול ליווה אותך במהלך הצירים, במקום בעלך...").
מחשבות: מה השעה? מסתכלת על שעון הקיר: רבע לשש. נו, שיהיה כבר שש ועשרה, שהוא יקום ויתחיל להתארגן... זה עשרים דקות עד לקפלן. אני צועדת כדי "לברוח" מהכאב. איך לכל הרוחות אני אעשה את זה בנסיעה באוטו?
אחד הצירים כל כך כואב, שאני כורעת לישיבת צפרדע ומתחילה להתנועע, ולגנוח. אחר כך כבר מדליקה את האור. סקיפי מסתכל ולא מבין מה
בציר הבא כבר לא אכפת לי שבעלי יתעורר, שכל העיר תשמע – אני מתחילה לצעוק, ואז עוד פעם לשירותים. ואז מהצעקות מותשת מתנשפת ונופלת על השטיחון ברצפה.
מהצעקה בעלי התעורר סוף סוף, ונכנס לאמבטיה כשהוא על סף התקף לב , רואה אותי על הרצפה – "מה קרה???".
"נראה לי ש"במבה" רוצה לצאת" אני עונה בלחישה.
◄ לסיפור הלידה של יובל
◄ לסיפור הלידה של מירי
הוא עוזר לי לקום וחוזרים לסלון. אני מתיישבת על הספה. ושוב ציר, ואני נמרחת על הספה וגולשת לרצפה מהכאב. ואז שוב לשירותים.
בינתיים אני שומעת אותו בטלפון: "אשתי יולדת". למי לעזאזל הוא מספר שאני יולדת בשעה כזו, את מי זה מעניין? (הוא התקשר למד"א, כמובן...) ואז שקט. הוא עדיין בטלפון. אני מסתכלת על המגן תחתון: הפרשה טיפה צמיגית וטיפות דם: הפקק הרירי השתחרר. סימן שהלידה קרובה ובאמת צריך כבר להתארגן לנסיעה לקפלן.
צועקת לבעלי – "הפקק הרירי השתחרר!" (מסתבר שהוא דיווח על זה למוקדנית של מד"א באותו רגע). קמה מהשירותים, חוזרת לסלון.
ואחרי עוד רגע (בעלי אומר שזה לקח פחות מעשר שניות, אני לא ממש ספרתי...), אני ממש, אבל מ-מ-ש חייבת לחרבן. לעזאזל, אם אני לא טסה ע-כ-ש-י-ו לשירותים, באלוהים שאני עושה במכנסיים, כאן בסלון...
בעלי יעיר אחר כך שבחיים הוא לא ראה אותי רצה כל כך מהר לשירותים. אני מורידה מהר את המכנסיים, רק שלא יצא לי בטעות.... שיט, יש לי עצירות פתאום. כל ההריון היה בסדר, לא הייתה טיפת עצירות, אז מה קורה עכשיו? אז צריך ללחוץ חזק כדי שיצא. לוחצת. אני לא זוכרת שכאב לי בשלב הזה. אני כן זוכרת שחשבתי - הנה הטחורים חוזרים.
אני כן זוכרת, שאחרי כמה שניות של לחיצות, פתאום אני קולטת ראש קטן מלא שערות שחורות מבצבץ לו בין הרגליים שלי... ואני עדיין על האסלה.
"הראש כבר יוצא!" אני צועקת לבעלי בהיסטריה והוא מגיע בריצה מהסלון.
"תרדי מהר מהאסלה!" הוא נוזף בי. "בואי תשכבי על השטיח".
"אין מצב שאני שוכבת!!" (קראתי במשך כל ההריון שהתנוחה הכי גרועה ללידה זו שכיבה על הגב. הכי טוב במצב מאונך) אני מודיעה לו אבל מצייתת להוראה לרדת מהאסלה, וכורעת על השטיח. הדבר הבא שקורה זה שכל שאר הגוף הקטן פתאום נושר לו מתוכי על השטיחון – ידיים, רגליים, גוף קטנטן. שוכבת לה שקטה על השטיחון. עדיין מחוברת אליי בחבל הטבור.
אני מתיישבת מותשת על השטיחון, ועוזרת לבעלי להתיר את החבל שכרוך סביב צווארה של התינוקת. ואז אני שומעת ברמקול של הפלאפון שלו: "תעטפו אותה במגבת, שיהיה לה חם, האמבולנס כבר מגיע".
בעלי עוטף אותה במגבת ושם אותה בידיים שלי. בובה קטנה. בן אדם מיניאטורי עטוף במגבת, בידיים שלי. חבל הטבור עדיין מחבר בינינו, פועם, חם, מתקרר לאט לאט, על הירך העירומה שלי. הוא יותר עבה ממה שחשבתי.
בובה שרק ראשה מציץ מתוך המגבת מסתכלת עליי. זוג עיניים אפורות כהות: "מי את?" הן שואלות. "היי, אני אמא שלך," אני עונה. בעלי מסתכל על שתינו: "נו", הוא שואל, אז איך את רוצה לקרוא לה?"
הנה היא בחוץ, בידים שלי. אבל הראש שלי ריק. ברירת המחדל היה סהר. אז סהר היא תישאר. "סהר" אני אומרת. אני יושבת על הרצפה עם סהר בידיים שלי, ופתאום נכנס לחדר האמבטיה בחור לבוש במדי פרמדיק.
"איך קוראים לך?" הוא שואל. אני עונה.
הוא כורע מולי, ואומר, אני אחתוך עכשיו את חבל הטבור. הוא שם מלקחיים קטנות מפלסטיק על החבל "רגע", אני אומרת, "רציתי שבעלי יעשה את זה", וקוראת לו. הוא עומד בכניסה לאמבטיה. "לא", הוא אומר "אני מעדיף שהוא יעשה את זה,". "טוב", אני עונה "בפעם הבאה".
הפרמדיק אומר לי "תחזיקי פה ותמתחי. זה לא כואב לה, אל תדאגי". אני מחזיקה ביד שמאל את חבל הטבור של הבת שלי, שעדיין מחובר אליי. מותחת אותו. הפרמדיק חותך ואז לוקח לי אותה, עדיין עטופה כמו זחל של פרפר והם הולכים לחדר השינה שלנו לבדוק אותה בפעם הראשונה ולנקות אותה.
לקחו את הבת שלי!! אני זועקת בתוכי. אבל מפחדת לקום. ואז הפרמדיק השני עוזר לי לקום על רגליי, ואומר לי לשבת על האלונקה שמוצבת מול האמבטיה. קמה, ומתיישבת שם. נשכבת. "קר לי", אני אומרת, מתחילה לרעוד. הסלון מחומם. הם שמים עליי שמיכה ועוד מגבת, ומחברים עירוי (אוף, לא רציתי) והאלונקה מתחילה לנסוע החוצה מהדירה. "איפה היא?" אני נזעקת. אחד הפרמדיקים עונה שהשני לקח אותה והיא בסדר. דנים עם בעלי איך לנסוע לבית החולים. אני רוצה שהוא יבוא איתי.
מובלת לאמבולנס (פעם ראשונה שלי באמבולנס...), שוכבת שם כמה דקות עד שהם גומרים להתארגן, בינתיים בעלי נכנס והפרמדיק מתיישב למרשותיי, עם אופיר בזרועותיו. "תראי את הבת שלך", הוא אומר לי. אני מנסה להסתכל למעלה אבל קשה לי.
אחרי כמה דקות אנחנו בחדר לידה. הפרמדיק נותן את סהר למיילדת, בודקת אותה, שוקלת אותה (2.420 ק"ג, המיניאטורית), מחזירה לי אותה לכמה דקות, ואז לוקחת אותה לתינוקיה לחמם אותה (שוב לקחו את הבת שלי!). ואז מתפנה אליי – השלייה עוד לא יצאה. לוחצת קצת על הבטן שלי, מושכת קצת, ואז הכל יוצא אל הקערית שהיא שמה מתחת לטוסיק שלי.
זהו. זה נגמר.
שלום לך ומזל טוב.
מאופן כתיבת הסיפור שלך עולה אוירה חיובית של שליטה במצב מאתגר. גורם ההפתעה אכן הופיע מדי פעם: ההפתעה מעוצמת הכאב, ההפתעה לגלות שאת צריכה לשירותים כשבעצם התינוקת יוצאת. בסך הכל נראה שהייתה לך לידה טובה.
ילדת במה שנקרא לידת בזק או לידה חטופה. זוהי לידה אשר מתרחשת כשעתיים מהצירים או מירידת המים ועד ליציאת התינוק, וזה נדיר ( כ- 2%). חלק מהנשים אינן מרגישות את הצירים ולכן מגיעות ללידת בזק, וחלקן כן מרגישות את הכאב (כמוך).
מצב זה שכיח יותר בלידות חוזרות.
הרבה נשים יקראו את סיפורך ויאמרו- הלוואי עלי... אולם ללידת בזק עשויים להיות סיכונים ליולדת ולנולד (קרעים ליולדת, חוסר חמצן לעובר, מצוקה נשימתית לתינוק).
אני רוצה להסב את תשומת הלב לפן הרגשי/ הורמונלי של לידה כזו: בלידה מתרחשים תהליכים הורמונלים אשר מסייעים לגוף להתארגן לפתיחה ולדחיפה. כשכל זה קורה מהר מאוד, עשוייה היולדת לחוש שהכל קורה מהר מדי, שהשינויים גדולים ומאתגרים הן את הגוף והן את השליטה הרגשית שלה. ואז היא תחוש חסרת שליטה אל מול תעצומות הגוף המשתנה במהירות ותחוש שאין לה מספיק זמן ל"עכל" ולהתרגל ולהרגיש מה עוזר לה.
כמובן שאין זה תמיד כך, כפי שניתן לראות בסיפור המבורך הזה.
כמעט בכל קורס הכנה ללידה נשמע את המשפט: נסי לדחות את הגעתך לבית החולים כמה שיותר. הרבה נשים חוות צירים כואבים כמו שלך ועל פני מספר שעות רב יותר אפילו, ועדיין, כשיגיעו למיון תמצאנה בפתיחה קטנה שעדיין לא מבשרת על הלידה עצמה. ובכל זאת - מה אם את מגלה שאת נמצאת בלידה כאן (בביתך או בכל מקום שאינו חדר לידה) ועכשיו?
בעת צירי הלחץ:
אם את בבית ומרגישה דחף בלתי נשלט ללחוץ ולדחוף, התקשרי למד"א. אל תנסי להגיע לשום מקום ברגע זה. הליכה בעיתוי כזה מסכנת את התינוק בנפילה מגבוה ומפגיעה, וכן מתלישתה מחבל הטבור.
מצאי מקום מרופד שתוכלי לכרוע בו (או לשכב על הצד) כדי להנמיך את גובה יציאת התינוק: מיטה, ספה, כרית, מגבת. בשלב זה כבר רצוי לשמור על נקיון הידיים ועל חדר חם.
אם אתם כבר בדרככם לבית החולים, עצרו את הנסיעה (התקשרו למד"א). המושב האחורי יתאים כשאת הפוכה - עם הגב לכיוון קדמת המכונית.
בעת יציאת התינוק:
אם רואים את ראש התינוק מגיח, כדאי להפסיק לדחוף ולהתרכז בנשימות. אם הציר הבא גורם לך לצורך ללחוץ, עשי זאת תוך כדי נשיפה. בסיום הציר הרפי לחלוטין. אין לנסות למשוך את התינוק ואין להכניס ידיים, אלא רק לתמוך ביציאתו.
אחרי שהתינוק יוצא:
כדאי להניח אותו על אמו, כשהוא על בטנו ולנגבו - למניעת התקררות. תוך כדי הניגוב - לעסות את גבו במגבת כדי לסייע לו להתחיל לנשום. חשוב לכסות אותו כולל את ראשו.
אין לחתוך את חבל הטבור למניעת זיהום. אין למשוך את חבל הטבור גם אם השלייה לא יצאה, אלא להמתין לטיפול הרפואי. אם ממשיכים הצירים ויש צורך ללחוץ, יש להיענות לדחף זה אשר מסייע בהוצאת השלייה, אותה חשוב להביא לבית החולים.
לאחר צאת השלייה, מומלץ לבן הזוג לעסות את בטנה של היולדת באזור התחתון, להקטנת הדימום ולעידוד התכווצות הרחם.
בין אם נשארתם בבית ובין אם הגעתם לבית החולים, על היולדת והתינוק להיבדק על ידי מיילדת ורופאים.
◄ הרומן שלי עם האפידורל: סיפור הלידה של ליהי
◄ לידה תחת לחץ: סיפור הלידה של מעיין
אביטל גרינפלד היא מדריכת הכנה ללידה ודולה, מדריכה בשיטת קיי.
רוצות לשתף אותנו בסיפורי הלידה שלכן? כתבו למייל: horimnrg@maariv.co.il.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם