תרקדי סבתא תרקדי: הטור של אדיבה גפן

לכי תסבירי לזאטוט בן 15 שגם סבתא שלו אוהבת את הביטלס ואפילו רקדה לצלילי "הדלתות". הטור של אדיבה גפן

אדיבה גפן | 18/5/2012 7:22

לפני הרבה שנים, בעודי אם צעירה, ראיין בני יואב, אז בן עשר, את המשפחה בנושא עצמאות ישראל. "את יודעת מה עשתה סבתא יונה אחרי ההצבעה באו"ם על חלוקת ארץ ישראל"?

"עשתה מה שעשו כולם", השבתי, "היא יצאה לרחובות ורקדה".

הגאון נשא אליי עיניים מבוהלות, "סבתא שלי רקדה ברחובות?!".

"ועוד איך, היא רקדה כל הלילה", עניתי, והילד פרץ בצחוק כאילו סיפרתי לו שהירח עשוי ממנגו.

"מה מצחיק?"

"סבתא שלי השמנה רקדה ברחובות"?"

"ועוד איך, סבתא שלך הייתה פעם אישה צעירה, שרקדה הורה סוערת כל הלילה עם אלפי היהודים שזכו למולדת".

"משונה מאוד", הוא משך בכתפיו וכתב את מה שכתב.

בשעת לילה התגנבתי לחדרו והצצתי במחברת, "סבתא שלי", כתב הגאון, "ישבה מול הרדיו ובכתה, ואחר כך הכינה מרק עוף". הילד שכתב את ההיסטוריה. לדעתו, סבתות לא רוקדות ובטח לא ברחובות.

לסבתות לא היו נעורים כלל והן ודאי וודאי שלא רוקדות. שאטרסטוק

דור הולך ודור בא, והנה הסיפור הזה חזר אליי השבוע. נכדי עידו בן ה-15 ביקר בביתנו, התיישב ליד המחשב והאזין למוזיקה שהרעישה והקפיצה את הבית. ולמה מאזינים ילדי שנות האלפיים? תאמינו או לא, ללהקת "הדלתות" ולסולנה ג'ים מוריסון האגדי.

תמיד אהבתי, ואני עדיין אוהבת, את ה-doors שכבשה את העולם בשנות השישים. "הדליקי את האש שבתוכי", עלו מהמחשב צלילי הלהיט ההיסטרי. הנכד התפתל בכיסא ונופף בידיו, ואני במטבח, מפזזת ומקפצת ליד מרק העדשים. העירי את האש שבי. כיף.

"סבתא", הינוקא עומד בפתח המטבח ומתבונן בי בבהלה, "מה את עושה?".

"רוקדת".

"לא מתאים לך".

"דווקא כן", אני עונה וממשיכה לקפוץ ולדלג ממש כמו פעם.

"לא נראה לי", הוא מביט בי כשעל פניו הבעת שאט נפש כאילו ראה אותי נוגסת בחתול. אני ממשיכה לקפץ. הוא מתחלחל. "די, סבתא!".

"למה"?

"ככה, כי זה לא מתאים שסבתות רוקדות".

"מה מותר לסבתות לעשות?". הוא מבין שהסתבך ומהמהם תשובה מעורפלת.

"אז תדע לך שכשאני הייתי בגילך", אני פותחת משפט שלקוח מהרפרטואר של אמי, "הערצתי את 'הדלתות',

היית צריך לראות איך רקדתי אז, לילות הייתי... ".

הוא מאדים ולוחש משהו שנועד כנראה להעמיד אותי במקום. למה? כי ג'ים מוריסון הוא נחלת הדור שלו, ולא יכול להיות שדמויות כמוני, ששייכות במוחו הצעיר להיסטוריה, אהבו את אותם הלהיטים ורקדו לצלילי אותה המוזיקה.

"אתה יודע למה בכלל קוראים להם הדלתות?". אני מנופפת בידע שלי. "הם לקחו את השם מספר שכתב אלדוס האקסלי, 'דלתות התפישה'".

הבחור אפילו לא עושה את עצמו מקשיב. "ושתדע לך שהשתטחתי על הקבר של מוריסון בפריז", אמרתי בתקווה להשיג כמה נקודות זכות. הוא לא עונה ומחליף את הערוץ. במקום "הדלתות" הוא משמיע את החיפושיות.

הפעם אני מגלה אחריות בין דורית ושותקת. לא מנופפת בידע, לא מספרת לו שראיתי אותן בלונדון, לא רוקדת ולא מקפצת במטבח מול העדשים הרוחשות. אין טעם להסביר לזאטוט בן ה-15 שגם הביטלס הם חלק מנעוריי. במוחו הצעיר לסבתות לא היו נעורים כלל והן ודאי וודאי שלא רוקדות.

נכד אהוב שלי, סבתות רוקדות ועוד איך! אולי לא כמו פעם, אבל אני ארקוד כל עוד יישאוני רגליי. אתה הבנת את זה נכד?