אמא בחו"ל: מקום שני בתחרות סיפורי אימהות
אני חושבת כמה זה מפתיע שלמרות שהבאתי ילד בלי בעל, דווקא הילד הזה הוא שהחזיר אותי בחזרה לקהילה. שוב לא הייתי יוצאת דופן. הסיפור הזוכה במקום השני בתחרות סיפורי האמהות של "להיות הורים" וסדנת "סיפור משלך"
פעם נסיעות לחו"ל מהעבודה היו עבורי דבר שבשגרה. נסעתי הרבה לכנסים, תערוכות ופגישות כמנהלת בכירה בחברה בה עבדתי. אהבתי את הנסיעות האלו, אך כשהפכתי לאמא, הנסיעות נראו לי עול נוראי והודעתי שכרגע אני לא מעוניינת לנסוע. ידעתי שבכך אני מסתכנת בלהפוך לפחות רלוונטית בארגון
והקידום שלי עלול להיעצר אם לא גרוע מזה, אך לא הייתי מסוגלת לחשוב על לעזוב את יואב לכמה ימים. המחשבה שהוא ילך לישון בלי שאני זו שארדים אותו גרמה לי להרגיש רע. אבל מהנסיעה הזו כבר לא יכולתי להתחמק, החברה הייתה במשבר והיה צורך למצוא במהירות שיתופי פעולה חדשים. הכנס הזה היה הזדמנות מצוינת. היו שם הרבה אנשים מהתחום שהכרתי באופן אישי, והסכמתי להתגייס.
המטוס מתחיל לנסוע על המסלול ולפתע ניתק ומתחיל להמריא. פעם ההמראה הייתה החלק שהכי אהבתי בטיסה. תמיד הרגשתי שכל הבעיות והקשיים נשארו מאחור ורק אני נטו ממריאה. הפעם זה היה שונה, הפעם הרגשתי שאני לא רוצה להתנתק, להפך: אני רוצה להמשיך להיות מחוברת.
>>> תחרות סיפורי אמהות: הסיפור הזוכה
נרדמתי והתעוררתי בבהלה מהמפגש של המטוס עם הקרקע. הסתכלתי סביב, הכל בסדר, המטוס נחת. מסתבר שישנתי כמעט ארבע שעות. עייפות של אמהות לילדים קטנים. נעמדתי במעבר, חלק מתור ארוך של אנשים שכל שאיפתם כרגע מסתכמת בלצאת כבר מהמטוס. עוברת בביקורת הגבולות ויוצאת מהטרמינל לאוויר הקר של וינה בנובמבר, מוציאה מהמזוודה את המעיל השחור הארוך והחם שלי, שבתל אביב כמעט אין לי סיבה ללבוש אותו. עוצרת מונית ונוסעת למלון בו יערך הכנס.
המלון כצפוי היה מאוד מפואר, מסוג המלונות שלא הייתי יכולה להרשות לעצמי אם הייתי מגיעה לפה באופן פרטי. מזל שהחברה משלמת. פתחתי את דלת החדר והרגשתי שחזרתי אחורה בזמן. שוב אני לבד בבית מלון באירופה, מחכה לכנס שיתחיל, אבל הגעגועים החזקים ליואבי, שגורמים ללב שלי להתכווץ חזק מדי כל פעם שאני מתרחקת ממנו ליותר מכמה שעות בודדות, מבהירים לי שעברתי כברת דרך מאז ועד היום.
התיישבתי על המיטה והוצאתי את האייפון לקרוא מיילים. אחד המיילים היה מעודד, שעבד איתי פעם בחברה. מתברר שהוא גם הגיע לכנס והוא מארגן היום מפגש של כמה אנשים לארוחת ערב. הוא ישמח אם אצטרף. מתאים לי, חשבתי, יש אפילו מספיק זמן להתקלח ולהתארגן.
ירדתי למטה ונכנסתי למסעדה, איתרתי את השולחן ומרחוק סקרתי את היושבים. לא את כולם אני מכירה, אבל לפחות לא היה שם אף אחד שאני לא אוהבת. ניגשתי ואמרתי שלום עם נשיקות וחיבוקים לעודד ולשאר הנוכחים שהכרתי, והצגתי את עצמי בפני הלא מוכרים. התיישבתי במקום פנוי ליד בחורה שאיני מכירה שהציגה את עצמה כיעל, מנהלת פיתוח עסקי בחברת ביוטכנולוגיה. דיברנו קצת על הכנס כשהנייד שלי צלצל, וכשסיימתי את השיחה ראיתי שיעל מסתכלת על התמונה של יואבי בנייד שלי. "איזה ילד חמוד", אמרה. "כן, מדהים", חייכתי אליה. "מה איתך? יש לך ילדים?" שאלתי, "לא, אני עוד לא נשואה", ענתה.
משהו בדרך שבה אמרה את זה הבהיר לי שהיא גם לא בזוגיות. הסתכלתי עליה. היא הייתה בסוף שנות השלושים שלה, נראית טוב, כנראה מוכשרת - ורווקה. כמו הרבה נשים אחרות שאני מכירה, שלא ממש ברור למה דווקא הן נשארו ללא זוגיות בגיל מבוגר, בדיוק כמוני לפני ארבע שנים.
בכל פעם שאני מדברת עם בחורה רווקה אני מרגישה צורך חזק לטלטל אותה כדי שתתחיל לחשוב על ילדים. מצד שני, אני חוששת שהיא תראה בזה התערבות גסה בחיים שלה ולא תרצה לשמוע. לבסוף אני אומרת, "את יודעת, גם אני לא נשואה, עשיתי ילד לבד". יעל הסתכלה עלי בעניין. "באמת? וזה לא נורא קשה?". "זה קשה, אבל זה שווה את זה, כל החיים משתנים לטובה אחרי הלידה". "אני לא חושבת שהייתי מסוגלת לעשות את זה", יעל עונה לי, "אני רוצה זוגיות ואני רק בת שלושים ושמונה, יש לי עוד זמן". חייכתי אליה ושתקתי. מה אני יודעת, אולי מחר היא תכיר את אהבת חייה ותוך שנה תהיה נשואה עם ילד. אולי.
אני חושבת על יואבי, הדבר הכי מדהים שקרה לי בחיים. מעולם לא חשבתי שלהיות אמא יכול לגרום לי כזה אושר וסיפוק. אני חושבת כמה מזל היה לי שבגיל שלושים ושמונה החלטתי שאני מפסיקה לחפש את בן הזוג המושלם ומביאה ילד לעולם. זו הייתה ההחלטה הכי קשה שקיבלתי בחיים.
ובאמת, איך אפשר לוותר על חלום שהולך איתך כל כך הרבה שנים? מגיל שמונה אני מתכננת את החתונה שלי, גדלתי על סרטים הוליוודיים רומנטיים שלימדו אותי שלכל אחד יש את "החצי השני", "הנשמה התאומה" שבדרך כלל הוא גם מאוד יפה ועשיר. לקח לי הרבה זמן להחליט שאני הולכת לעשות ילדים לבד, שאין עוד זמן לבזבז על היכרויות ודייטים. השעון הביולוגי תיקתק בעוצמה והכרתי את כל הסטטיסטיקות והגרפים שמראים איך פוריות האישה צונחת עם הגיל. ידעתי שאם אני רוצה ילדים אני צריכה לעשות את זה עכשיו.
אני זוכרת בחיוך שיחה עם חברה טובה שניסתה להרגיע אותי ואמרה, אל תדאגי, את עוד תמצאי את הזוגיות שמתאימה לך, פשוט תעשי את הדברים בסדר שונה: לא בן זוג חופה וילד אלא ילד, בן זוג וחופה. כאילו שמדובר במשהו פשוט כמו לשנות את סדר המנות בארוחה ולאכול את הקינוח למנה ראשונה. אבל היום אני מבינה שהיא צדקה, באמת אפשר לעשות את הדברים בסדר שונה ובדיעבד, זה כנראה מה שהיה הכי נכון עבורי.
הארוחה נגמרה וכולם התפזרו לחדרים. ראיתי שיעל ועודד הלכו ביחד לכיוון הבר. הסתכלתי על שניהם וידעתי שעכשיו היא סוקרת אותו בראש מנסה לחשוב אם הוא מוצא חן בעיניה. אני משוכנעת שלפני שהגיעה לכנס עברה בליבה המחשבה שאולי דווקא כאן תכיר את בעלה. אני מכירה את זה, גם אני הייתי כזאת. הצורך בזוגיות והרצון להתחתן כבר כל כך חזק, שזה מה שמניע אותך. עד שמבינים שאפשר גם אחרת, אפשר להפריד בין הילדים לזוגיות ולא לקשור את שניהם יחד. ואז, כשיוצאים עם מישהו זה בכיף, כמו בגיל עשרים, אין לחץ על הראש ואין צורך להחליט כאן ועכשיו אם תצא מזה חתונה, כי אין שעון ביולוגי שמתקתק ברקע. אפשר פשוט ליהנות מלגלות בן אדם חדש, מהמשיכה ההדדית ומהשהייה ביחד.
בחדר, לפני שאני הולכת לישון אני מתקשרת לאחותי ששומרת על יואבי, למרות תעריפי השיחות היקרים בטירוף, רק בשביל לשמוע ממנה שהכל בסדר.
התעוררתי בבוקר כשלרגע אני לא זוכרת איפה אני נמצאת. ישנתי לילה שלם בלי הפרעה, מאז הלידה לא עברתי לילה רגוע כזה. אני מתמתחת, יוצאת באיטיות מהשמיכה החמה ורואה שבחוץ השמיים אפורים, נראה שהיום הולך להיות קר וגשום. כל כך מוזר להיות בלי יואבי, בלי לראות את החיוך שלו בבוקר. מעניין איך הוא עבר את הלילה. מתאפקת לא להתקשר לאחותי, יודעת שבבוקר אין לה זמן לשיחות טלפון. בסוף שולחת סמס ומקבלת תשובה לאקונית שהכל בסדר. נצטרך להסתפק בזה כרגע.
אני מתארגנת בצורה אוטומטית, מקלחת מהירה, בגדים שמתאימים לכנס בחו"ל, מתאפרת ומיישרת את השיער עם המכשיר האהוב עלי שבזכותו השיער שלי לא קופץ לכל הכיוונים. אני בוחנת את עצמי במראה ולשם שינוי מחייכת לדמות המשתקפת, אין לי שום ביקורת כלפיה היום, היא נראית נחמד, מסתבר ששנת לילה טובה יכולה לחולל פלאים גם לביקורת העצמית שלי.
אני יורדת למטה לארוחת הבוקר, פותחת את כל הקערות המהבילות שעל המזנון, סתם בשביל להיגעל מהנקניקיות השמנמנות המתבשלות שם, וממשיכה לכיוון הלחמים. לוקחת פרוסה עם גבינה, מוזגת לעצמי קפה ובאיטיות רבה לוגמת ממנו. יעל מתיישבת לצידי ומתחילה לדבר על מזג האוויר. אני מרגישה שהיא רוצה לשאול משהו ונותנת לה את הזמן. לבסוף היא אומרת באגביות מעושה, "תגידי, עודד שהיה אתמול בארוחת ערב, את מכירה אותו"? הסתכלתי עליה, יודעת מה היא באמת מבקשת לשמוע. "כן, עבדנו פעם ביחד" עניתי. "הוא גרוש?" היא שואלת לבסוף. "הוא נשוי, עד כמה שאני יודעת", אני עונה. היא משתתקת.
הכנס מתחיל. אני נודדת מאולמות ההרצאות לחדרי הפגישות, מנסה לקלוט כמה שיותר חומר מקצועי מההרצאות ובמקביל לבצע פגישות מוצלחות. כולם עושים כמוני. למביט מהצד בטח נראה שהמקום שרוי בכאוס נורא, אך למעשה הכל מתנהל בקפדנות מרובה. המון חדרי פגישות מאולתרים, לכל אחד מהם שם ומספר, שניתן יהיה לאתר אותו בקלות. כל פגישה מתחילה בשעה ובמקום שנקבעו מראש ומסתיימת בדיוק חצי שעה לאחר מכן. בתום כל פגישה אני מסכמת לי בכמה מילים על מה דיברנו ואיך סיכמנו שנתקדם, ומתכוננת לפגישה הבאה, שבדרך כלל נערכת בחדר אחר שיש עתה צורך לאתר. רצף אינסופי של פגישות במרווחים של חצי שעה, כל פגישה עם חברה אחרת ובמקום אחר. בנוסף אני מנסה לראות עם מי המתחרים שלנו נפגשים, אולי אצליח לגלות הזדמנות מעניינת שלא איתרתי בעצמי.
היום כמעט מסתיים ובסיום הפגישה האחרונה אני מתיישבת בלובי לשתות ולאכול משהו. מרחוק אני מזהה שתי נשים שעימן נפגשתי מוקדם יותר באותו יום ומזמינה אותן להצטרף. אני יודעת שזה החלק הכי חשוב בכנסים הללו, להעביר את ההיכרות מפסים מקצועיים לפסים אישיים יותר. אנחנו מדברות והשיחה גולשת לסיפורים על ילדים. מדהים כמה שאהבה לילדים זה דבר אוניברסאלי, יושבות שלוש נשים, ישראלית, שוודית ואמריקאית וברור לנו שכשמדובר בילדים כולנו אוהבות אותם באותו אופן ורוצות את אותם הדברים בשבילם.
אני שמחה להשתלב בקלות במדורת השבט של האמהות וחושבת כמה זה מפתיע שלמרות שהבאתי ילד בלי בעל ובכך עשיתי משהוא לא קונפורמיסטי, דווקא הילד הזה הוא שהחזיר אותי בחזרה לקהילה. לא הייתי יכולה להיות חלק אמיתי מהשיח הזה אם לא הייתי אמא. אבל לא רק כאן, אלא בכל מקום, עם הנשים שעובדות איתי, המשפחה המורחבת, השכנות, שוב לא הייתי יוצאת דופן.
אפילו עם החברות הקרובות ביותר שלי נוצר חיבור חזק יותר מהרגע שהפכתי לאמא. סופסוף לא הייתי הרווקה המבוגרת שהן מרחמות עליה אלא מישהי כמותן, שמבינה אותן יותר טוב כאשר הן מדברות על הילדים.
אנחנו קמות ללכת, מסכמות שנמשיך לבדוק אפשרויות לשיתוף פעולה, וכל אחת הולכת לדרכה. אני הולכת לכיוון המעלית, רוצה כבר לחזור לחדר, לנוח קצת, ומזווית העין רואה את יעל שותה קפה באחד השולחנות בלובי. אני מתלבטת אם לגשת אליה ואיך לומר לה שאני באמת מאחלת לה שתמצא זוגיות ושאני גם חושבת שזו הדרך, קודם להתחתן ואז להביא ילדים, אבל שלא תחכה יותר מדי, שלא תגלה בסוף שנשארה ללא זוגיות וללא ילדים. ברגע שאני מתחילה לצעוד לכיוון השולחן שלה אני קולטת שהיא לא יושבת לבד ומחליטה לוותר.
אני חוזרת לחדר ומתקשרת לאחותי, לבדוק מה שלום הילד האהוב שלי, לתת לו נשיקה מרחוק לפני השינה ולהבטיח לו שמחר אמא תחזיר אותו מהגן.
אני מוזגת לי כוס יין ומחייכת לעצמי. אני מרוצה. הנסיעה עוברת בצורה טובה מאוד. למרות כל החששות שלי לעזוב את יואבי בפעם הראשונה והגעגועים העמוקים שאיתם אני מסתובבת כל היום, הצלחתי לנהל פגישות עבודה מוצלחות.
המפגש עם יעל הבהיר לי כמה ארוכה הדרך שעשיתי בארבע השנים האחרונות, מרווקה שמחפשת זוגיות לאמא. תהליך מדהים, שאין דרך להבין מראש כמה השפעה יש לו. האמהות העשירה אותי וגרמה לי להרגיש שלמה עם עצמי, עם מסלול החיים שעברתי, בדיוק כפי שעברתי אותו. אני יודעת שרק כך היה אפשר להפגיש את הביצית שלי בת השלושים ושמונה עם אותו זרע ספציפי כדי ליצור את הדבר הנפלא שנקרא יואב. אם הייתי משנה אפילו דבר אחד, עושה בחירה אחת אחרת יואבי לא היה נולד, היה נולד ילד אחר.
האמהות הראתה לי כמה הרבה אהבה קיימת בתוכי, לימדה אותי מהם הדברים החשובים בחיים ובכך שינתה את הרצונות והשאיפות שלי. האמהות גם שיחררה משהו בתוכי, איזה חוסר ביטחון שקינן בי, שהייתי בטוחה שיעלם אם רק אמצא את הגבר הנכון, שיאהב אותי בלי היסוס וללא הפסקה. היום אני יודעת כי הביטחון העצמי הזה שכל כך ייחלתי לו לא יכול להגיע מאף אדם חיצוני, הוא צריך להיבנות מבפנים ואצלי הוא סופסוף מתחיל לנבוט. אני מרגישה שכל יום שעובר בו אני מצליחה לעמוד בלוחות הזמנים בעבודה, להיות פנויה וקשובה ליואבי ואולי להספיק לפנות כמה דקות לעצמי ולחברים שלי, גורם לביטחון העצמי שלי לגדול עוד קצת.
מחר בבוקר אני כבר טסה חזרה הביתה. אספיק להוציא את יואבי מהגן ולחבק חזק חזק את הילד שלי. הילד ששינה את חיי.
פרטים על סדנת הכתיבה לאמהות אפשר למצוא ב"סיפור משלך" בפייסבוק או בכתובת: anat.einhar@gmail.com
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם