סבתא, שירה וארון הבגדים: הטור של אדיבה גפן
את כל הבגדים המדליקים שכבר לא עולים עליי אני שומרת עכשיו לנכדתי, שירה. הבעיה היחידה היא שהנכדה לא כל כך מעוניינת בהם
אצלי בארון תמצאו שתי מחלקות: "כשאהיה רזה" ו"עידן המלאות". הבגדים מסודרים לפי הסדר הנ"ל, עולים ויורדים יחד עם הקילוגרמים שנאספים סביבי או אלו שאני מצליחה למגר. לאחרונה התווספה לארון מחלקה חדשה - "אולי יום אחד יהיה מתאים לשירה". ערימות בגדים ממינים שונים הולכות ונערמות בעוד נכדתי שירה הולכת וצומחת, מטפחת גזרה מושלמת וחזה נשי, ואפילו פצעי הבגרות כבר פינו את מקומם לפנים צחות ויפות.
שעת מיון. אני עומדת מול הערימות האלה וחוככת בדעתי מה לעשות עם הכמויות הבלתי הגיוניות של בגדים העוברים ממחלקה למחלקה - מה לזריקה, מה למסירה, מה יחזיק מעמד עוד עונה או שתיים ומה יעמדו לדיון נוסף. ומה יעבור למחלקת "אולי לשירה?".
הנה למשל הז'קט האדום, זה שהובא בטיסה ישירה מניו יורק, עלה כמעט כמו כרטיס הטיסה ונשאר בשממונו בארון כבר יותר מחמש שנים. לזרוק? למסור? להאמין בעתיד רזה יותר? אני מקפלת ומצרפת למדור "אולי לשירה". טוניקת המשי הלבנה שנשארה ארוזה? לשירה. ומה יעלה בגורלם של הצעיף ההודי הנחשק, סט הקטיפה האדום אש, מכנסי הג'ינס שנצמדו ללא תקנה, מכנסי השרוואל הלבנים וחגורת העור? אני מקפלת ושומרת, אולי בבוא היום שירה תחמוד אותם. מחלקת "אולי לשירה" עולה וצומחת.
אולי לשירה? לא ממש.
שאטרסטוק
ויום אחד, כשקומתה כבר מתרוממת מעליי, העלמה הצעירה מוזמנת לסיור לימודי במחלקה שלה. "מה זה"? היא שואלת, כשאני מציגה בפניה את הממצאים, ואת פניה מכסה דוק של חמיצות.
"הכל בשבילך, תראי איזה יופי", אני ממהרת להשיב ודוחפת אותה לתוך הז'קט האדום. היא קופאת על מקומה.
"המוצאים הבגדים חן בעינייך"? אני מצטטת את לאה גולדברג בשינוי קל.
"לא כל כך סבתא", היא עונה באדיבות.
אני לא מוותרת ומנסה שוב. "זה בטח לא", היא פוסקת כשאני מכסה אותה בחולצת ג'ינס שאבני חן מפוזרות עליה.
"למה לא?" אני מתעקשת.
"כי זה לא הסגנון שלי".
"אולי בכל זאת... לפחות תמדדי. בשבילי", אני לוחצת. והיא, ילדה מנומסת שנפשה קשורה בנפשי, מבליגה בנימוסיות ומודדת. מדהים, אני מתפעלת, נשבעת לה שזה בדיוק מה שמתאים לה, שהיא
תכבוש את תל אביב אם תצעד במגפי הלק האדומים עטופה במעיל המלמלה המוזהב.
היא מתבוננת במראה, נאנחת ואומרת, "בסדר סבתא". ילדה טובה. עומדת מכוסה במלמלות וסריגים ונמנעת מלהביט בעיניי. אני אורזת לה את השלל, מוסיפה לו בסתר כמה פריטים ומפנה מקום לבאים בתור.
לפני שבוע ביקרתי בביתם. שירה לא הייתה בבית, אבל פדיה העוזרת שלהם הייתה - ממרקת ומצחצחת את הבית בעודה מקושטת בז'קט האדום ההוא, נועלת סנדלים איטלקיות שייבאתי ממילנו ולבושה במכנסי ברמודה משובצים. "מתאים לך", אני אומרת. "ילדה טובה זאת, הנכדה שלך", היא אומרת בחדווה, "נותנת הכל".
האם עליי לפתוח מחלקת בגדים חדשה - "אולי לליאה או לרוני או מיה או יהלי או עלמה או נעמי- ?" או שמא עליי פשוט ליצור את מחלקת "הבגדים ששירה מעבירה לעוזרת...?".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם