הרפתקאות סבתא עדנה מזי"א בתיאטרון
המחזאית, הבמאית והסופרת עדנה מזי"א ("חברות הכי טובות," "אוי אלוהים," "עקר בית," "סיפור משפחתי," ועוד ועוד), אם חרדתית לשניים וסבתא גאה לשלושה קיבוצניקים קטנים, הבטיחה להם שתכתוב עוד ספר ילדים, וזמן רב חיפשה עלילה מתאימה עד שמצאה אותה מתחת לאף: הרפתקה מאחרי הקלעים בתיאטרון, אהבתה הגדולה (חוץ מהנכדים, כמובן)
למזי"א יש גם בת - אלישבע, בת ,31 המשמשת מנכ"לית עמותת "רוח חדשה," הפועלת לרווחת תושבי ירושלים.
לא מזמן ראה אור ספר הילדים השני של מזי"א, "הרפתקה בתיאטרון" (הוצאת כנרת, זמורה ביתן,( ובעוד עלילת ספר הילדים הקודם שכתבה, "סבתא עוד פעם," מתרחשת בתל אביב ומתארת את עלילות סבתא מזי"א והנכד אורי בעת שהגיע לחופשה בדירתה בעיר, ספרה החדש מוקדש לנכד יותם, ומספר על הנעשה מאחרי הקלעים של תיאטרון.
הספר הזה, אומרת מזי"א, לא נולד בקלות. "במשך זמן רב ניסיתי למצוא עלילה לספר שיוקדש לנכד השני. הספר הראשון הצליח ולא רציתי לאכזב. עברו כמה שנים מהספר הראשון, היה לי ברור שהגיע תורו של יותם לקבל ספר, ונוסיף לכך מכתבים שהגיעו אליי מקוראים שביקשו ממני לכתוב ספר ילדים חדש. ברקע הדהדה גם דרישתה של בתי אלישבע להיכלל בספר החדש שייכתב, ומצאתי עצמי יושבת על מרפסת דירתי בכל ערב ומנסה לצוד רעיון, עד שהבנתי שהכי נכון לי לכתוב על תיאטרון, במיוחד על הנעשה מאחרי הקלעים.
"עד היום אני מוקסמת ממה שקורה שם, מהעובדה שהתיאטרון הוא מקום שנע בין מציאות לדמיון, ולא תמיד אתה בטוח מה הוא מה. ביססתי את דמותה של אלישבע, השחקנית, על סנדרה שדה, שהיא שחקנית קצת מבולבלת, שיכול לקרות לה מה שקורה לאלישבע בספר - היא שוכחת להגיע להצגה שבה היא משחקת בתפקיד הראשי. סנדרה היא אישה מלאת טוב לב ואהבה, וגם זה עולה מן הדמות בספר. בנוסף, מילאתי רצון נוסף של אלישבע - להיות מאוירת בספר כבלונדינית מסעירה. הכל מוכתב לי מלמעלה," אומרת מזי"א בחיוך.
עלילת הספר מספרת, בין השאר, על יותם שמגיע לתיאטרון ומנסה להציל את דודתו אלישבע, שלהרגשתו נתונה בסכנה, ופורץ אל הבמה. מזי"א מספרת שהיא תמיד מרגישה רצון להיכנס באמצע ההצגה לבמה ו"לעשות משהו," אם כי עד היום הצליחה להתאפק.
את הרעיון להושיב את יותם על כיסא מאחרי הקלעים קיבלה מתמונה שנחרתה בזיכרונה לפני כמה שנים, "כשהשחקן גיל פרנק הביא את הילד שלו להצגה 'עקר בית.' הילד היה כבן ארבע, ישב וצפה בהצגה בלי לקום. התפעלתי מאוד. לא הבנתי איך הוא לא קם והולך לאבא שלו שנמצא על הבמה."
את הספר איירה אורנה סמורגונסקי, שמלבד היותה תפאורנית ומעצבת בתיאטרון "הקאמרי," היא איירה, לבקשת מזי"א, הן את ספרה
"האיורים בספר מאוד מוקפדים," מתארת מזי"א. "חשוב שהילדים יבינו איך נראים אחרי הקלעים של תיאטרון, איפה הקהל, איפה יושב יותם, היכן מתנהלת ההצגה. יש אפילו ציור אחד במבט מלמעלה, הכל כדי שהילדים יבינו מה מתרחש."
הקשר של מזי"א עם עולם התיאטרון החל בילדותה המוקדמת. "הערצתי את עולם התיאטרון," היא אומרת, "שהיה בעיניי עולם בעל קסם בלתי נתפש. ריגש אותי לחשוב שאנשים משקרים באמינות כזאת, שהם אנשים אמיתיים, שמשחקים אנשים אחרים. ומאז ומתמיד הייתה בי פליאה, שקיימת עד היום, פליאה שבאה לידי ביטוי גם בספר, שמדבר בין השאר על אודות היכולת של השקר הזה להפוך לאמיתי."
האם נכדייך נמשכים לעולם התיאטרון?
"ברוך השם לא ילדיי ולא נכדיי נמשכים לעולם הזה. משחק הוא מקצוע קשה, צריך להצליח בו מאוד-מאוד, ורק מעטים מצליחים, ולמי שלא מצליח צפויים חיים לא פשוטים."
מזי"א מרבה לקחת את הנכדים להצגות ילדים, ומגדירה עצמה כ"סבתא טוטאלית, משקיענית, ואוהבת את נכדיי אהבת נפש." עם זאת, היא מודה שהטוטאליות בטיפול בנכדים תחומה בזמן. פעם בשבוע היא מגיעה לבית השיטה, שם מתגוררים הנכדים, אוספת אותם מ"המוסדות" ומבלה איתם יום כיף (לפעמים יחד עם הסבא שלהם, יואב, שמתגורר בנהלל).
יחד הם יוצאים לפיקניקים, טיולים, הליכה בשדות ומשחקים. בביתם שבקיבוץ קופצים מזי"א ונכדיה על טרמפולינה ענקית שקנתה להם ואשר ניצבת בגינה, ("אני מנצלת את הקפיצות לעשות כושר(" ומשחקים במחבואים.
מזי"א מרבה לקרוא להם ספרים, ולא מכבר סיימה לקרוא לאורי את "הסיפור שלא נגמר" ו"היידי בת ההרים," שניים מתוך ערימת הספרים הנכבדה שהיא רכשה להם. "אני מביאה לנכדים כמויות אדירות של ספרים, וקודחת להם בראש שהחיים ללא ספרים הם חיים פחות יפים."
הנכדים גם מגיעים אל הכרך הגדול, ולדבריה, היא הצליחה ללמד אותם לאהוב בתי קפה, "עד כדי כך שהם שואלים מיד כשהם באים 'מתי נלך כבר לבית קפה?'."
קשה לארח שלושה קטנטנים בדירה?
"כשהם באים זו באמת מהומת אלוהים, אבל לא אכפת לי. הכל מתפזר בכל הבית, שעד בואם הוא כמו בית מרקחת, מתוקתק ומסודר, כי אם הבית לא מסודר אין לי שקט נפשי. לפני בואם אני מכניסה את עצמי למצב של 'לא חשוב, העיקר שישמחו,' וכשהם הולכים - אני נהנית להחזיר את הבית לקדמותו.
"הקושי היחיד שאני זוכרת מהתקופה האחרונה היה כשהלכנו ביחד לגינת המשחקים והייתי צריכה להשגיח על שלושתם בבת אחת. שני הגדולים רזים ולולייניים והייתי צריכה לרוץ ממגלשה למגלשה. באמת חבל לי שהם לא גרים לידי, הייתי רואה אותם בכל יום."
ספרי קצת על כל אחד מהם.
"יותם הוא ילד .cool הוא מתואר בספר כביישן, אבל הוא יותר שקט מביישן, אוהב להיות לבד. הוא יפה תואר, חביב הבנות, וכמובן נרגש מאוד מכך שגם לו הוקדש ספר. אורי ילד סוער, חסר מנוחה, גם הוא יפהפה, ומאוד שמח בכל פעם שמזהים אותנו בגינת משחקים בתל אביב ואומרים הנה הסבתא והנכד שלה מ'סבתא עוד פעם.' על נועם הקטן אני מסוגלת להביט שעות - על הג'סטות, המניפולציות הקטנות, לאבחן כל מיני תכונות שכבר אני מוצאת אצלו למרות גילו הצעיר. אני מביטה בהם בתשומת לב, ללא הדאגות שאיפיינו את גידול הילדים. הדאגה לנכדים היא אחרת, משוחררת יותר, מתוך הידיעה שיש להם הורים נפלאים שדואגים להם."
ועם זאת, מזי"א מגדירה עצמה דאגנית יתר לילדיה. "אלישבע מתגוררת בירושלים, ואם היא לא עונה לי לטלפון, אני מטריפה את כולם עד שאדע שהכל בסדר, כולל פעם אחת שאפילו התקשרתי לראש עיריית ירושלים ניר ברקת על מנת לאתר אותה. למייקי אני דואגת פחות, כי למזלי שרון אשתו משתפת איתי פעולה, מיד עונה לי לטלפונים ומוסרת עדכון מדויק היכן נמצא כל אחד מבני המשפחה. הילדים מודעים לחרדות שלי, ועם השנים נוטים לקבל ולסלוח. ידוע לי שזה מעיק, אבל זה חזק ממני."
היית דאגנית גם כשילדייך היו קטנים?
"הייתי אמא מאוד צעירה, ילדתי זמן קצר אחרי שאמי נפטרה, הייתה בי תמיד אהבה ענקית ללא תנאי לילדיי ואינסטינקטים חזקים - ללא קודים של חינוך. לי לא היו אחים ולא אחיות, ולא הייתה לילדים שלי סבתא. לא הייתה לי עזרה בכלל, הייתי צעירה ומבולבלת, ורק מאז שנולדו נכדיי אני מבינה עד כמה חשוב לעזור. לא עלה בדעתי אז שיש דבר כזה בכלל, לבקש שמישהו יעזור.
"היום ההורות מתרחשת סביב הילדים ביתר אינטנסיביות מאשר בתקופה בה אני גדלתי. אנחנו גדלנו פראיים יותר, בילינו שעות בחוץ, והיינו יותר עצמאיים. גם הילדים שלי גודלו להיות עצמאיים, ובסך הכל הם צמחו להיות אנשים מצוינים. הם תמיד היו במקום הראשון וידעו שזה כך. עבדתי מהבית, ובכל יום בשעת צהריים, כשחזרו מהגן או מבית הספר, הייתה מונחת ארוחה על השולחן. אנחנו הכותבים נמצאים בבית, וזה צ'ופר ענק."
שמחת להיהפך לסבתא?
"מאוד. תמיד רציתי להיות יותר מבוגרת מאשר אני במציאות. אני אומרת שאני בת שבעים בעוד שאני בת .62 לנכדים אני לא אומרת 'לא' על שום דבר. לקחתי אותם לפני כמה שבועות לבית קפה באזור בית השיטה - אני מוצאת בתי קפה ראויים בכל מקום - והזמנתי, לאחר שקיבלתי אישור מאמם, עוגת שוקולד ענקית ושוקו לכל אחד. אחרי שסיימו להתענג על העוגה, הם ביקשו עוד אחת, הפעם עם קצפת. שחיתות איומה, אבל לא הצלחתי להגיד להם 'לא' למרות שבלבי זעקתי, כי אצלי אוכלים אוכל בריאות. כשהם צופים בטלוויזיה, מונחת לפניהם קערה ענקית המכילה ירקות חתוכים, זה משהו שהולך איתי עוד מהימים שהייתי אם צעירה, ימים שבהם הסיסמה 'לאכול נכון' עדיין לא הייתה אופנתית כמו היום".
עם ילדיה, אומרת מזי"א, לא הקפידה על לימודים אלא רק על אוכל "ושניהם הפנימו את האכילה הנכונה. מייקי ואלישבע לא מעשנים, לא שותים אלכוהול, לא אוכלים שטויות. אין, לא בביתם ולא בביתי, כל מיני חטיפים, שבעיניי הם רעל. כשאני רואה ילד ובידו שקית עם חטיפים עמוסים בצבעי מאכל, אני אומרת לנכדים 'זה לא בריא, זה כמו לאכול רעל.' עם זאת, אני לא אדם פנאטי, מדי פעם מותר לרדת על ערימת קצפת."
האם לדעתך הסבתאות נוסח ישראל תובענית מדי?
"אני מודעת לעובדה שלילדים שלנו, ככלל, נראה מובן מאליו שלהורים שלהם נגמרו החיים אחרי גיל שישים. זו כמובן טעות, כי החיים מתחילים אחרי גיל שישים. ולנושא הסבתאות - אני מחלקת את ה'סבתות' לשלושה סוגים: אלה שאומרות לילדים 'תסתדרו לבד, אני לא מתכוונת לעזור יותר מעזרה הכרחית,' אחרות שעוסקות רק בסבתאות ונמצאות כל הזמן סביב הנכדים, ואלה הנמצאות באמצע, המקום שאני משתייכת אליו. אני רוצה ואוהבת לעזור לילדיי, כי הם עובדים קשה. אני מגיעה פעם בשבוע להיות עם הנכדים, ומדי פעם מצליחה להגיע גם לביקורים לא מתוכננים. אני מתחזקת קריירה מאוד אינטנסיבית. בתקופה האחרונה הייתי עסוקה בחזרות להצגה החדשה שלי בקאמרי, 'סטמפניו,' אבל גם בימים המאוד לחוצים הגעתי ביום הקבוע שלנו להיות עם הנכדים".
אם כתיבת ספר ילדים קלה יותר מכתיבת מחזות ותסריטים?
"מי שחושב שקל לכתוב ספר ילדים, ממש טועה. אני משקיעה בכל דבר שאני עושה, ומשקיעה המון גם בכתיבה לילדים. ההוצאה מצוותת לי עורכת קפדנית מאוד, יעל מלצ'בסקי, שלא מוותרת. עבדנו על הספר המון זמן, הוא עבר כמה וכמה גרסאות והיה חשוב לזכור שקודם כל מדובר בבידור, ושהמסר יעבור אל הילד דרך הנאה ולא כחינוך דידקטי, בטקסט שאינו מתיילד, וכתוב בשפה פשוטה ולא גבוהה מדי."
אילו ספרי ילדות שלך את זוכרת?
"אין לי ספק שהספר שעיצב את אישיותי היה 'גילגי בתגרב,' שלימים שונה שמה ל'בילבי,' שנכתב על ידי סופרת הילדים השבדית אסטריד לינדגרן. הייתי ילדה עם נמשים, כמו גילגי שחיפשה אצל הרוקח משחה להשארת הנמשים. זה היה משהו שכל כך עודד אותי - כל הדמות שלה, של ילדה שנכנסת הביתה בצורה הפוכה, מהפכנית, מורדת, ילדה שמחה ולא קונבנציונלית. גם אני הייתי כזו, עצמאית, אחרת. הספר הזה היה כל כך לא חינוכי, שהוא הקנה לי ביטחון בעצמי. אני מעריכה שזה קרה לילדים רבים אחרים שחשו שהם יוצאי דופן. וכמובן, כל הספרים של אריך קסטנר, כמו 'פצפונת ואנטון,' שגם הוא היה ספר על ילדה לא רגילה. התחברתי כבר אז לתכנים ולמוטיבים מרדניים."
יש סיכוי לצפות בהצגת ילדים פרי עטך?
"פנו אליי כבר בבקשה לעבד את 'הרפתקה בתיאטרון' להצגת ילדים, אבל כרגע זה לא מתאים לי. מה שאני לא חייבת, אני לא עושה".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם