כך נוצחו החיתולים: הטור של ליאור גלציאנו
סיפור קרב אמיתי בהחלט, בו מעורבים אם אמיצה, ליצן חצר הססן, ד"ר פיל וילד שחייב להגמל מחיתולים. ליאור גלציאנו יצא למבצע גמילה וחזר כדי לספר
ליצן החצר, מתוקף היותו עצלן ודחיין כרוני, העדיף לדחות את ההכרעה עד סוף אוגוסט, שכן אז הילד יופקד בידי הגננת ותושמע הפקודה: "לגמול. עכשיו. תודה". הנימוקים שלו, בהם חשיבות הלחץ החברתי שיופעל על הילד כשיראה שסביבו כולם גמולים, נפלו על אוזניים ערלות. הליצן אף הציע לחכות עם הגמילה עד הצבא, משום שזה יהווה פיצוי הולם עבור שלוש שנים של תרומה למדינה. טיעון זה התקבל בהרמת גבה אופיינית, שמשמעותה "לפחות הוא אבא טוב. בערך".
ראש הבית סירבה כאמור, לשמוע על דחיית הגמילה, וציינה בתקיפות כי הם לא יכולים להפקיר את גורל הילד בידי זרים. מכיוון שזכות הווטו נתונה לה, בעוד שלליצן החצר יש פחות זכויות מלפלסטיני בשטחים, נתקבלה פה אחד ההחלטה לגמול את הילד בכוחות עצמם.
ההכנות למבצע היו דקדקניות: השניים רכשו מדבקות צבעוניות שיוכלו להדביק על לוח בכל פעם שהילד מצליח לקלוע בול בסיר, כשעל כל חמש מדבקות הוא אמור לקבל מתנה קטנה; קנו עשרות "פיפי פרס" בחנות "הכל בשני שקל"; הצטיידו בכמות אסטרונומית של תחתונים קטנים וחמודים, כדי שיוכלו להחליף אותם כמו גרביים; הם קנו שעווניות ומגנים לכל מזרן, ספה וכיסא בבית; ואם כל זה לא מספיק, הם גם עשו לילד הכנה נפשית באמצעות ספרים וסרטים כגון "סיר הסירים" ו"בלי חיתולים".
הניסיונות לא לחרוג מהתקציב שהוקצה עלו בתוהו, וראש הבית פנתה אל ליצן החצר - המשמש בעתות מצוקה גם כשר האוצר - וביקשה ממנו תוספת תקציב כדי להוציא לפועל את התוכנית הידועה בשם "ד"ר פיל". על פי התוכנית, פרי המצאתו של הפסיכולוג הטלוויזיוני המשופם, יש להצטייד בבובה שעושה פיפי, כך שהילד יחקה אותה וייגמל תוך יום אחד.
ראש הבית טענה שזו הוצאה חד פעמית שתחסוך הוצאות עתידיות, בעוד שליצן החצר טען שעם כל הכבוד לבובה שעושה פיפי, מדובר בהוצאה מיותרת לגמרי. הרי הוא עצמו נגמל בשעתו ללא כל עזרים מיוחדים, פרי חינוך רומני-קומוניסטי שעיקרו "גם צ'אושסקו הגדול נגמל בלי בובה". אבל בבית בו הכל מוקרב למולך הגמילה, גם טיעון זה לא התקבל. שר האוצר חזר לתפקידו המקורי - ליצן בוכה.
בסוף הגיע יום הפקודה. השניים לקחו חופש מהעבודה, וכשהילד התעורר הם לקחו אותו לשיחה. "נדב, מהיום אתה ילד גדול שלא צריך חיתולים. מעכשיו עושים פיפי וקקי בסיר", אמרו לו ברגישות ובנחישות. "לא!!!", הייתה התשובה הנחרצת שקיבלו.
ראש הבית והליצן הביטו אחד בשנייה ובלעו את הרוק. ראש הבית לא התבלבלה ופקדה על הליצן: "מוציאים לפועל את תוכנית ב', הידועה בשם ד"ר פיל. תביא את הבובה".
הליצן הביא את הבובה, שזכתה לשם גיל, שהפליא לשתות מים ובו זמנית לעשות פיפי בתוך הסיר. אבל בשטח המציאות הייתה פחות אידאלית: ישיבות ארוכות על הסיר לא הניבו דבר מלבד בכי ועצבים. כל מה שאמור היה לצאת בתוך הסיר נעשה על הרצפה. כל הסיפור היה מלווה בריצות אמוק בתוך הבית תוך החזקת המבושים, מה שהעיד על שיבוש מערכות כללי, כאילו מישהו החדיר למערכת שלו וירוס שגרם להתחרפנות.
הליצן קילל באותם רגעים את ד"ר פיל ואיחל לו מוות בייסורים במקרה
ככל שהשעות נקפו, עצביו של ליצן החצר הלכו והתרופפו והוא איחל מארה על ראשיהם של כל אותם הורים המתגאים בכך שילדם נגמל תוך יום אחד בלבד. אבל באותם רגעים קשים הפגינה ראש הבית גדלות נפש, והבהירה מדוע מושכות האחריות נתונות בידיה. היא סירבה להתייאש, עודדה את נדב והליצן בכל פעם שהיה פספוס, ובעיקר שמרה על קור רוח ואמונה בצדקת הדרך.
ואז זה הגיע: היה פיפי בסיר. בחדר השליטה נשמעו צהלות ומחיאות כפיים. נדב קיבל מדבקה ופרס, ונראה היה שהוא מרוצה לא פחות מהוריו. בשעות שלאחר מכן הוא כבר פספס פחות ופחות, ואפילו עשה קקי בסיר, ולוח המדבקות שלו החל להתמלא בקצב מסחרר.
עד שהגיעה שעת השינה ניתן היה לדווח לסבים ולסבתות: המשימה הושלמה בהצלחה. אומנם חלק מהגמילה נדחה להמשך, שכן נדב ישן בלילה עם תחתוני גמילה, אבל יש גבול גם לכוחות של ראש הבית. הליצן לא השמיע כל התנגדות.
בימים שבאו לאחר מכן, כשרוחות המלחמה שככו, הליצן נאלץ להסכים שבמקרה הספציפי הזה, ראש הבית צדקה. הוא ביקש להגיש את התפטרותו ולעזוב את הבית כדי לגור עם דוגמנית ברזילאית בת 19, אבל התפטרותו נדחתה על הסף, והוא נשלח לרחוץ כלים.
העונש האמיתי הגיע לאחר מכן, כשהליצן נצטווה לסחוב סיר פיפי לכל מקום אליו הולכים עם הילד, יהיה זה הקניון, אירוע משפחתי או גן משחקים.
כשהוא מוצמד לשקית ובה הסיר, אמר הליצן לעצמו שאם ארנסט המינגוויי היה הופך לאב רכרוכי במקום לתקוע לעצמו כדור בראש, הוא ודאי היה כותב "אדם נעשה גבר רק כשהוא לוקח לכל מקום סיר פיפי בצורת פיל כחול". לרגע הוא הצליח להבין לנפשו של הסופר המפורסם.
רק ההיסטוריה תשפוט האם היה מדובר בהחלטה אמיצה או בילד שהיה בשל לגמילה ורק חיכה שיורידו ממנו את החיתולים. אבל עד שההיסטוריונים ידונו בסוגיה, ליצן החצר ימשיך לעשות את מה שהוא יודע לעשות הכי טוב: להתמרמר - ואז לצחוק על זה. הוא הרי יודע שעל כל צרה שלא תבוא, יש לו ראש בית שתדע לעשות את הדבר הנכון.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם