סיבה למסיבה: חגיגת יום ההולדת של דנה
חגגנו לדנה כשהיא נולדה, וחגגנו כשהיא הייתה בת שנה. אבל את החגיגות האלה ערכנו בחוג המשפחה המצומצם והרגוע. עכשיו אשתי תובעת את עלבונה, ובגדול
המסיבה אמורה להיות פיצוי על שנתיים של הזנחה. של אשתי. שלא תבינו לא נכון, חגגנו לדנה כשהיא נולדה, וחגגנו כשהיא הייתה בת שנה. אבל את החגיגות האלה ערכנו בדרך שאני אוהב - בחוג המשפחה המצומצם, הרגוע והשקט. "זה הכל עניין של גיאוגרפיה", נהגתי לומר לה. "רצה המקרה ואנחנו אשכנזים, את לא יכולה להאשים אותי בכך שאיחוד המשפחות שלנו בקושי מספיק ליצור מניין".
אלא שהפעם הבהירה אשתי שאם אתנגד לעוד אירוע רב-משתתפים, ייתכן שלא אוזמן אליו בכלל (או לכל אירוע עתידי אחר של הילדה).
זכאית למסיבה בגיל שנתיים. צילום פרטי
השבועות שלפני יום ההולדת התנהלו כמו מיני מבצע צבאי בפיקודה של אשתי - רשימות אינסופיות של מארגני מתנפחים וג'ימבורי, מוזמנים, הפתעות ותפריטים. כאזרח מודאג מן השורה, קיוויתי שאשתי תחליט לרחם עלינו, האזרחים, ותדחה את המבצע לקיץ הבא. תקוותיי נגוזו כשבוע לפני תאריך היעד, כשהתחילה אשתי לטפטף לדנה, לאט-לאט, אך ביסודיות, את העובדה שבקרוב תנחת עליה מסיבה עתירת ממדים. באותו רגע הבנתי שביטול המבצע יגרום שברון לב לילדה.
מאז, בכל בוקר, העירה אותי דנה בשעה שש כדי לבדוק אם כבר הגיע יום ההולדת
שלה. בניסיון נואש אחרון פניתי לאשתי בתחינה ושאלתי - "לא חבל שנהרוס את כל מה שבנינו בשנתיים האחרונות בגלל אירוע אחד?", ורמזתי לכך שייתכן שהילדה לא תשוב עוד לעולם לקום בשעה שמונה.
תחינותיי זכו להתעלמות מוחלטת. הפסדתי בקרב וכל שנותר לי הוא לשפר עמדות. לכן הגעתי להסכם עם אשתי: מאחר שהיא זו שרצתה במסיבה, היא תהיה אחראית לתפעול ולהכנות, ואני רק אעזור בפרטים הקטנים.
"אז מה אם היה הסכם בינינו", אמרה לי אשתי בעודה בועטת אותי מהמיטה בבוקר יום המסיבה. "החיים לא תמיד עובדים כמו בהסכמים." חלש מדי מכדי להתווכח מצאתי את עצמי מתזז כל הבוקר מהגן של הילדה לסופר, מחנות הצעצועים לחנות הכלים החד-פעמיים. כשהרגשתי שהרווחתי ביושר את המנוחה שלי על הספה, התבקשתי לחתוך סלט, להכין קינוח, לטפל בכלב, לשטוף את החצר, לנקות כיסאות ולגרור שולחנות. בגיל 34 נהפכתי לעובד רס"ר.
בשעה 16:30 התחילו האורחים לזרום אל ביתנו. נשים, גברים וטף. הרבה מאוד טף. הרבה-הרבה מאוד טף. במהרה נהפך הבית לשדה קרב. דנה, שנראתה קצת המומה מכל ההמולה שסביבה, ניסתה לברוח לאזורים שקטים יותר של הבית, אבל המבצע הצבאי של אשתי השתלט על כל חלקה פנויה. תוהו ובוהו מילא כל מילימטר ממרחב המחיה שלי.
האירוע הסתיים בשעה 21:00. אחרי 14 שעות שבהן לא ישבה לרגע, נראתה אשתי כמו זומבי. "זו הפעם האחרונה שאני מרימה אירוע שכזה", היא הצליחה למלמל. מתברר שהפסדתי בקרב, אבל לפחות ניצחתי במערכה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם