תראו מי שלא מדבר: הטור של ליאור גלציאנו
הילד שלי לא מדבר כפי שילד בגילו אמור לדבר, ואני מתמלא קנאה כשאני רואה ילדים אחרים שמפיקים משפטים ברצף. אבל התחושה הזאת מעידה קודם כל עליי, ועל שלל הבעיות הפסיכולוגיות שלי. אז למה הוא צריך לסבול מזה?
ההשוואה לא נשארת בתחומי המראה החיצוני, ועד מהרה כל סטטוס שמישהו כתב על ההתפתחות של ילדו הופכת להשוואה בין יכולות מוטוריות וקוגנטיביות: בודקים מי זחל מוקדם יותר, משווים מי התחיל ללכת ומתי ומי הקדים לומר את המילה הראשונה, ותמיד מחשבים את הגיל המדויק של הילדים כדי לדעת האם מדובר בדברי טעם או בדברי רהב ("שוויצר, הילד שלו גדול משלי ב-42 יום. בגילו הוא אמור להתגייס כבר"). הורה שאומר שהוא לעולם לא השווה את ילדו לילדים אחרים הוא כמו גבר שנשבע שלעולם לא זרק מבט חטוף הצידה במשתנות. כלומר, הוא שקרן פתולוגי עם איבר מין קטן.
עד לא מזמן, לא הרגשתי בעמדת נחיתות בקרבות ההשוואה האלה. נדב התפתח בדיוק לפי הספר, ודילג בקלילות בין שלבי ההתפתחות השונים. אבל באחרונה, כשאני קורא יותר ויותר סטטוסים בסגנון של "היום היא ציטטה שיר שלם של ביאליק" או "הוא אמר לי 'אבא, במטותא ממך, העבר לי את הפינך עם הבמבה", אני לא יכול שלא להודות: אני נמלא קנאה.
נדב בן שנתיים וחצי, והוא לא מדבר כפי שילד בגילו אמור לדבר. כאן יש חובה לציין שלא מדובר בילד שתקן, או באחד שמביט עליך בעיני עגל בכל פעם שאתה אומר לו משהו. כבר בגיל צעיר הוא הפגין הבנה כמעט אבסולוטית של מה שביקשנו ממנו ("לך תביא לי את העיתון, מאמי" הייתה הפקודה האהובה עליי. הקטע הזה בסרטים שבו הכלב הוא זה שמביא את העיתון – ובכן, זה קשקוש), וידע להצביע על כל חפץ שנקטנו בשמו (וזה כלל שאלות מסובכות, כמו "איפה האישה הנמוכה שכל פעם עושה לאבא פרצופים כשהוא במחשב ולא טורח להישיר אליה מבט כשהיא מדברת איתו? נכון! הנה אמא!").
אבל בכל הנוגע לדיבור, הוא לא התפתח כפי שמצופה מילד בגילו, ונכון לעכשיו הוא מסתפק בעיקר בסיומות של מילים ובמשפטים שנשמעים כמו הכלאה בין תינוקית לקונגולזית. אפשר לייחס זאת לעובדה שהשמיעה שלו לא מושלמת, אבל השורה התחתונה היא אחת: יש לו עיכוב בהתפתחות.
מכבש הלחצים שמופעל עליך במקרה הזה הוא כפול: מצד אחד, ישנה המשפחה הקרובה שדוחקת בך לקחת את הילד לאבחון אצל קלינאי תקשורת, בעוד אתה מעוניין לדגול בגישה של "יאללה, תעזבו את הילד בשקט ותפסיקו להלחיץ אותו. עד החתונה
מצד שני, אתה לא יכול שלא לחוש חמיצות פנימית כשאתה מביט בעיניים כלות כיצד ילדים אחרים מפיקים מפיהם משפטים שלמים, גם אם התחביר הוא לא מן המשובחים. לעזאזל, אפילו ילדיהם של הורים שהספר האחרון שקראו היה "צ'יפופו משחק כדורגל" התחילו לדבר לפני הילד שלי.
אבל אחרי ששמים בצד את הדילמה ההתפתחותית (כתבה שקראתי על תופעת הדיספרקסיה הכניסה אותי לחרדות מתמשכות), נשארים עם אלמנט ההשלכה הפסיכולוגית: מה המחשבות האלה על הילד שלי בעצם אומרות עליי?
ניתוח אוטו-רפלקסיבי זריז מעלה את התובנות הבאות: אני סובל מחוסר ביטחון כרוני; מעולם לא השתחררתי מטראומת הילדות נטולת החברים; אני משתמש בחוש הומור כי בפנים אני אדם עצוב ומר נפש; יש לי איבר מין קטן.
וכשהאמת המרה נגלית בפני, אני מבין שהילד לא צריך לסבול בגלל התסביכים שלי. הוא צריך להתפתח בקצב שלו, גם אם הוא יזדקק למעט עזרה חיצונית, והוא בעיקר צריך לקבל את כל האהבה והתמיכה שאבא שלו צריך לתת לו. כי אולי נדב הוא זה שמדבר תינוקית, אבל אבא שלו הוא זה שצריך להתבגר.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם