דייט בונבוניירה
קומדיה רומנטית הפכה לדרמה קורעת לב ואז למותחן אימה מצמרר. צילה יצאה לדייט ונכנסה לסרט. החיים, מסתבר, הם כמו קופסה של שוקולד
בסוף הערב הגעתי יחד עם ההורים להגיד שלום לכולם ונפרדנו בנשיקה על הלחי. אמא שלי כבר עשתה חיוך שאמר "יש חשמל באוויר", אבל הבחור לא ביקש את הטלפון.
נהיה מחר. אמא שלי בטלפון. "העברתי את המספר לבן של שלמה", היא אמרה וכל מה שקיוויתי הוא שהבחור ביקש ולא שהיא הציעה. וכך היה. עוד באותו יום התקשר הבחור והציע דייט של אחר הצהריים. מקורי, נחמד, כבר ראיתי איך הוא נראה (ולא בפייסבוק) - סבבה והכל, זורמת!
כשנכנסתי לאוטו שלו (זה שחנה ליד הבית שלי וחיכה לקחת אותנו לעבר השקיעה) שלף הבחור קופסת שוקולדים ומעין רשמקול מוזר כמוהו לא ראיתי שנים. הוא ביקש ממני להפעיל את הדבר הביזארי הזה וברקע נשמעו שירי אהבה נוסטלגיים. הבחור המגניב מהחתונה נראה פתאום קצת כמו פורסט גאמפ, אבל היי - צילה היא אחת שנותנת (צ'אנס).
פתאום הוא עצר בצד: "תקשרי את הסרט הזה על העיניים, לא רוצה שתראי לאן אנחנו נוסעים". אמא! פורסט גאמפ פוגש את המסור?! אין מצב שאני עושה קשירות בדייט ראשון. הסברתי לו שהסרט שהוא חי בו כנראה ממש כייפי, אבל אין סיכוי שאני חלק מהקאסט. פורסט התאכזב והמשכנו בנסיעה. בארבע עיניים.
מפה לשם, הפארק הלאומי ברמת גן. הוא הוציא שמיכה, בקבוק יין, ואת השוקולדים כמובן. עוד לא הספקתי להגיד "סבבה והכל, אבל.." וחטפנו שפריץ מהממטרות. נשמע כמו חלום רטוב, אבל זה היה סתם רטוב. זזנו מהדשא לכיוון הספסל ודיברנו. התחיל מוזר, אבל היה כיף.
שוב נהיה מחר. יער (פורסט על פי מילון מורפיקס) התקשר ושאל אם אני ספונטנית. עניתי "ברור" וקיבלתי פקודה להתארגן בזריזות לטיול קצר. איפה? נאות קדומים. חובב פארקים היער הזה. אלא שהפעם הוא הגיע לא מצויד, אני הייתי רעבה לאללה וכל הנסיעה דיברתי על עצירת מזון. צ'יפס, ליתר דיוק, ממש רציתי צ'יפס.
הוא מצידו עסק בלהתעצבן. על זה שהאוטו לא סוחב, ובעיקר על העובדה שאנחנו בטיול ומה שמעניין אותי זה צ'יפס. טוב אז אולי יצאתי מזניחה, אבל ספונטנית ספונטנית, יצאתי מהבית רעבה רעבה. לא היה מסעיר בפארק היורה 2. כל הדרך חזרה הוא לא הוציא מילה, ואני קראתי nrg מעריב בסלולרי. יש סיכוי שזה הרגיז נורא את פורסט. כשהגענו לאזור ביקשתי שיעצור לי בקניון איילון. מה בשביל מה? צ'יפס!
לפני שירדתי מהאוטו דאגתי לסגור את הסיפור. אמרתי שהיה נחמד אבל באמת שאין לזה עתיד. בדרך למקדונלד'ס שמעתי לפתע צעקות: "צילה! צילה! את לא יכולה לעשות לי את זה! תני לי עוד הזדמנות. אני מבטיח להשתנות". הבנתי שהסרט לא נגמר ושיש כנראה סצנת סיום דרמטית. אובר דרמטית. התקרבתי כדי למנוע את המשך ההתבכיינות המביכה הזאת. אמרתי לו שזה פשוט לא יילך, ושאני באמת מצטערת. הוא יצא משם עצוב, גם אני הרגשתי קצת רע. את הרעב, אגב, זה לא הפיג. צ'יפס גדול בבקשה.
ובהוליווד כמו בהוליווד, אתה לא מספיק להירגע וכבר יש סרט המשך. 24 שעות אחרי תקרית הצ'יפס הוא התקשר הרבה. אני סיננתי הרבה. הוא גם שלח כמה SMS
עברו עוד יומיים וחשבתי שיצאתי מזה. הצלצול בדלת החזיר אותי לשדה הקרב. הלכתי לאט ובחשש, והנה עוד צלצול, ועוד אחד. ניגשתי לדלת עם די הרבה פחד. הצצתי בחור וקיבלתי חום. לא היה שם אף אחד, רק חדר מדרגות קר. חיכיתי כמה שניות, אזרתי אומץ ופתחתי. ואז מצאתי אותם זרוקים על השטיחון.
הוא השאיר מכתב עם זר פרחים. מה שהיה כתוב שם שמור עמוק במגירה, אבל משפט אחד אני חייבת בכל זאת לצטט: "את עוד תהיי אשתי". בכיתי, הזעקתי ידיד שלי לצורך תמיכה, ואחרי שהוא נרגע מההלם הוא דרש לערב הורים.
כך זה גם נגמר (בינתיים...). אמא שלי דיברה עם אבא שלו. היא הסבירה שזה לא יילך ואין טעם למשוך את זה. תודה אמא. אמנם גרמתי לך להפסקת חשמל באוויר, אבל אני מבטיחה לך שכשזה יבוא... זה יהיה הטוב ביותר!
מסתבר שגם קומדיה רומנטית יכולה להפוך פתאום לסרט אימה. ועל זה אמר פורסט גאמפ: Life is like a box of chocolates. you never know what you're gonna get
ניפגש בפייסבוק (Tzilla shuk) וגם כאן בשבוע הבא.
אם גם אתם חזרתם מהשוק בידיים ריקות תכתבו לי: Tzilla.shuk@gmail.com
נא להמתין לטעינת התגובות
