מהיר וממש עצבני
כשנותנים לקריזיונר רישיון טיס, מה הפלא שיש נפגעים חפים מפשע? ראינו "יעד סופי", ואני כמעט ראיתי את סופי. עוד קשר שהסתיים בטיל
נכנסתי ל-16F שלו, הוא הצית מנועים וננעל על המטרה. "קניתי לנו כרטיסים לסרט", הוא ירה והחמיץ את טארגט מספר 1. אבל היות שמלכתחילה סיכויי ההצלחה של הדייט הזה לא נראו לי גבוהים (ההיא מהלימודים כבר תשמע על זה), וכסף כבר שולם לקופה בקולנוע, לא היתה ברירה אלא לחייך ולהגיד "וואלה? סבבה. איזה סרט?".
סרט בדייט ראשון זה ממש לא מומלץ, שלא לדבר על "יעד סופי 4" בתור הספתח ליחסים שלנו. אבל היי, טו לייט, הסרט שמתחיל בעוד 4 דקות, וההתעלמות מהשאלה אם בכלל בא לי סרט היא גם ממש לא הפעם האחרונה שהתברר שהמילה שלי לא נחשבת. מיד תבינו למה.
כאמור, רק 240 שניות נותרו להגעה ליעד. אבל כשאתה עף במהירות מאך 2 זה נראה מאוד הגיוני שנספיק, אפילו לפרסומות, ל"בקרוב" ולפיפי שלפני. נחתנו לקולנוע והצעתי שייכנס לחניון כי אין לנו זמן לחפש חניה. טופ-גאן תפס קריזה: "חניון?! נראה לך?! מה אני ילד?", כששאלתי מה הקשר, קיבלתי מבט עצבני והסבר: "מאמי, את דואגת? אני לא אתן לבחורה שלי ללכת הרבה. שלא תתעייפי לי כפרה עלייך".
התעלמתי מהמשפט המטופש וייחלתי לרגע שנשב בקולנוע, נבהה במסך ולא נחליף מילה. בדבר אחד הוא דווקא צדק - באמת לא הלכתי הרבה. אולי בגלל שהוא החליט לחנות באדום-לבן ממש מול הכניסה. "אתה תקבל דוח", הזהרתי ולטייס-ערס שוב היתה תשובה מוחצת: "נו אז? מאמי, דוח זה גג 200 שקל. נשמה שלי, אני משלם".
"כפרה, רוצה משהו לשתות או לאכול לפני שנכנסים?", הוא שאל והראה בכל זאת סימנים של ירידה לקרקע. עניתי ש"לאכול לא, אבל ממש בא לי דיאט קולה". כעבור 3 דקות הוא חזר עם שתי כוסות ושתי קופסאות פופקורן בגודל בינוני. "הבאתי לך קולה רגילה, כי דיאט זה ממש לא בריא, וקניתי גם פופקורן כי אי אפשר לראות סרט בלי זה". ושוב, אני בתפקיד אוויר, והאמת שכבר נהיה לי ממש דליל שם למעלה. מצד שני, היות והבחור מעולם לא נחשב ל"סבבה והכל", בקרוב לא נדבר במשך כשעה וחצי, ואחרי שהמטוס שלו ינחת אצלי בבית גם לא נתראה יותר, שאפתי קצת חמצן והחלטתי להתרכז בסרט.
כשיצאנו מהקולנוע, מכונת המוות שלו עדיין עמדה בכניסה אבל בתוספת פתק קטן על החלון. הוא פתח את הדוח עם חיוך מאוזן לאוזן, שהתכווץ ברגע למבט עצבני וקפוץ. "500 שקל?! כוס-אמק-ערס!" (פלוס יריקה שלא היתה מביישת גמל) היתה התגובה האינסטינקטיבית שלו. הוא פתח לי את הדלת ונסענו הביתה.
הפעם לא היה צורך למהר (על אף הרצון העז שלי להגיע הביתה), אבל הוא עדיין טס כמו מטורף. חששתי לרגע שגם אני הגעתי ליעד הסופי שלי, אבל שכנעתי את עצמי שלהחזיק חזק בידית ובמושב יציל את חיי ברגע ההתרסקות.
"אתה יכול לנסוע קצת יותר לאט?",
ספגתי פנימה, ניסיתי להתעלם, אבל טייסנו המשיך ולבסוף הטיל פצצה: ""את יודעת, האקסית שלי התנהגה בדיוק כמוך. כל הזמן העירה לי על הנהיגה שלי. כבר תכננו להתחתן באולם של דוד שלי, כפרה עליו, אבל מאז התאונה היא לא רצתה לנסוע איתי". "תאונה?!", הייתי בטוחה שהוא צוחק. "כן. עברנו תאונה שממש לא היתה באשמתי, אבל היא כל הזמן אמרה שאם לא הייתי נוסע מהר זה לא היה קורה".
מלחיץ. מזל שהגענו הביתה. כשפתחתי את הדלת כדי לצאת, קיבלתי עוד בואינג לראש: "תסגרי את הדלת!". פה כבר באמת חששתי שימיי ספורים. הוא יצא מהאוטו ופתח לי את הדלת. "אני ג'נטלמן, מפנק ת'בחורה שלי". חייכתי בכוח ואמרתי בעוד יותר בכוח: "נדבר מחר, טוב?". הוא נפרד בנשיקה על הלחי (תודה לאל) וברכה מעודנת: "לילה טוב נשמה שלי".
בשיחת הטלפון שאחרי השתמשתי בתירוץ העלוב ביותר, זה ששומרים לדרכים ללא מוצא, זה שתמיד עובד. "תקשיב... חשבתי שכבר התגברתי עליו, אבל אני לא יכולה להפסיק לחשוב עליו ומגיע לך מישהי אחרת. מישהי שתחשוב רק עליך ותעריך את ההשקעה והפינוק שלך. באמת, אתה מדהים והיה לי ממש כיף, אבל מגיע לך יותר". עם טענה כזו, אף גבר עם כבוד (ומרצדס SLK) לא יכול להתמודד. זו אכן היתה שיחתנו האחרונה ואני חזרתי, בטיסה, לשוק.
בשבוע הבא: חברה אוהבת, חברה כואבת. הבנות על הספה של צילה
ניפגש בפייסבוק (Tzilla shuk) וגם כאן בשבוע הבא.
אם גם אתם חזרתם מהשוק בידיים ריקות תכתבו לי: Tzilla.shuk@gmail.com
נא להמתין לטעינת התגובות
