קצת שמח, קצת עצוב
אחת בעננים, השניה קצת יותר נמוך. זו בוכה מאושר, ההיא עם דמעות של ייאוש. צילה נוטשת לרגע את השוק, אבל לא נוטשת את החברות שלה. אז מה אם סבתא לחוצה?
"הוא כזה חמוד את לא מאמינה!", נפתחה בסערה שיחת הטלפון שלי עם מ'. עם חיוך מאוזן לאוזן, ועם אוזן שמוכנה לחפירת חניון בעומק 10 קומות, שאלתי "מה הוא עשה?". אז ככה: "הוא שאל אותי מה אני אוהבת לאכול וכשהגעתי אליו השולחן היה מסודר מהמם, עם נרות ופרחים ולכל אחד היתה קומבינציה של סושי. את קולטת? לא, אין דברים כאלה?". בתור מאזינה נאמנה וחברה ממש טובה באמת שהתרגשתי. כיף לגלות שהם לא נכחדו מהעולם, אותם גברים משקיעים ומפנקים שרק חיכו לבחורה שתיפול לזרועותיהם הרחבות.
היא הייתה בעננים, ולא הפסיקה לספר כמה הוא מהמם וכמה כיף להם ביחד. קשה לתאר לכם כמה נהדר לשמוע על חברה שיצאה לשוק, בדומה ללא מעט מחברותיי, וביום בהיר אחד גילתה שכבר אין לה צורך לחפש מציאוֹת.
אבל רגע, שיחה ממתינה. "מ', אני כבר חוזרת אליך". הייתה לי תחושה של מקרה חירום, אז נאלצתי לקטוע את האופוריה הטלפונית ולעבור לשיחה השניה, שם הקול היה הרבה פחות אופטימי. "היא כותבת שדייט ראשון לא צריך להיות יותר משעתיים. ואם יהיה כיף?", אמרה ש' ואני אמרתי אוי ואבוי.
הציטוט לקוח מספר שמיועד לבנות בלבד. על פי המחברת, סוג של כוהנת יחסים, אם הולכים לפי כל הכללים מוצאים את "האחד" תוך חצי שנה. היות שכרגע זו בדיוק המטרה שלי ושל הבננות שלי, ותקופה של חצי שנה נראית גם ככה חסרת סיכוי, ממש לא אכפת לנו לתלות תקווה באיזו גורו. מצד שני, נלך באמצע הביס? נעזוב תוך כדי שלוק בקפה? ש' ואני סיכמנו עם כל הכבוד לגברת כוהנת, אם הכל סבבה והכל ממשיכים את הדייט מעבר לדד-ליין.
מ' המאוהבת, שחיכתה בסבלנות על הקו, נשמעה עכשיו נרגשת הרבה יותר כשסיפרתי לה שחברתנו הטובה קבעה דייט. ניסיתי גם להרחיב ולספר לה איך הם הכירו, אבל זה עניין אותה הרבה פחות מאשר סיפור ההיכרות האולטימטיבי שלה עם המפנק. וכן, זה קרה במקום הזה, עם האלכוהול. "שברנו את הסטיגמה שאי אפשר להכיר בפאב", היא הצהירה בגאווה, "עובדה! תראי אותנו היום". פרגנתי כמובן, אבל גם ניסיתי להרגיע. בכל זאת מדובר רק בשלושה שבועות. אבל איתה, לדבר לקיר.
איך קרה שאחרי שלושה שבועות הם נחשבים לזוג? איך יכול להיות שכשאני מספרת לחברים על הזוגיות הזו התגובה השכיחה היא: "וואו... זה רציני! איזה יופי, איך אני שמח בשבילה". תגידו לי, זה הגיוני?! ההורים שלי חגגו השבוע 34 שנות נישואים - זו זוגיות, זה רציני, לא 21 יום! טירונות לוקחת יותר זמן. איך יודעים בכלל משהו אחרי שלושה שבועות? יודעים שכיף, וזה התיעוד היחיד לקיומה של כימיה. אם ממשיך להיות כיף, ממשיכים לזרום ואם נגמר הכיף – חותכים.
הם הכירו היום את ההורים. עכשיו גם אני לא יכולה להכחיש שמדובר באקט שכולו רצינות. כי אחרי שצמחנו, גדלנו, פרחנו ועזבנו את הקן - שלב ה"בוא להכיר את ההורים שלי" הוא קפיצת מדרגה של ממש. מדרגה? יותר נכון הר.
הרי גם ההורים שלי יושבים בבית עם התופים והחצוצרה ומחכים שאבוא עם
עברו כמעט שעתיים ובזמן שמ' המאוהבת פונקה עם "לילה טוב יפה שלי" ב-SMS והלכה לישון עם חיוך מרוח על הפרצוף, ש' חזרה מתוסכלת הביתה. הטלפון שלי צלצל קצת אחר כך. "מה יהיה?! למה אני תמיד מוצאת את הקמצנים התל-אביבים, שכל כך אוהבים את עצמם עד שלא נשאר להם מספיק כדי לאהוב אותי?".
משיכה אחת של האף, כיווץ קטן של הקול וזה הספיק לי. אם היא רוצה לבכות, אין מצב שהיא עושה את זה לבד. תפסתי מעיל וגם מונית. השוקולד שהבאתי השיג את המטרה והעלה לה חיוך יקר. ישבנו ודיברנו על הכל, חיבקתי וליטפתי אותה עד שהיא נרדמה. לילה טוב יפה שלי, מחר יהיה יום יותר טוב.
נא להמתין לטעינת התגובות
