היה דיסקו
כשההורים של צילה נפגשו, הכל היה פשוט יותר. אבא סימן, אמא לא חיפשה אלטרנטיבות ומאז עברו 34 שנים מאושרות. היום אנחנו בררנים ולא פשרנים, ואולי בגלל זה נשארים לבד. אז אם עשינו רטרו לסגנון הלבוש, למה לא בשיטות החיזור?
לפעמים נראה לי שפעם היה הרבה יותר קל. זה בטח לא בגלל שאז היו פחות אפשרויות, הרי גם אז השוק היה מלא בפנויים-פנויות. אז למה בכל זאת? אולי בגלל שכולם היו הרבה פחות בררניים ואצל כולם זה עבד כמו אצל ההורים שלי - אבא סימן ותקף את המטרה.
הבעיה היא שהמטרות של הדור שלנו לא נגמרות, הן רק מתחלפות בקצב מטורף. בשנייה שמאבדים עניין במישהו, מגיע מישהו אחר. הנה דוגמא: ביום שישי יצאתי לפאב עם חברים. ידיד שישב לידי הפנה את תשומת לבי ל"כוסית" מעבר לבר. "אני פשוט אשב ואסתכל עליה. עוד כמה שניות היא תקלוט אותי, מבטינו יפגשו ומהרגע הזה הכל פשוט". וכך היה. ה"כוסית" אכן הסתכלה על ידידי ההורס, אלא שבדיוק באותו רגע הגיע בחור חסון וחיבק אותה בזרועותיו. וכמו במטה קסם, כבר לא היה לידידי הטוב שום עניין בה. הוא הפנה את מבטו לצד השני של הבר, שם יכול היה פשוט לבהות באחרת.
אולי זה ההבדל. אבא לא בהה באחרת. הוא החליט, לא חשב יותר מדי וגם פגע בול. ואולי זו השיטה - פשוט להתמקד. המבחר המוצע לפנינו מסנוור, לכן אנחנו מרשים לעצמנו לסנן ולא להתפשר, לפסול בחורים טובים רק כי הם "סבבה והכל אבל...". פסילה על מפרצים בשיער (למרות שבסוף כולם יהיו קרחים, ואני מאמינה שעדיף לראות עכשיו איך זה יראה במקום שזה יפתיע כשיהיה כבר מאוחר), על סגנון לבוש (שכמובן אפשר לשנות), על עגיל בגבה (שניתן להוריד בלי בעיה), או על שיער ארוך (שאפשר לגזור). אנחנו פשוט לא מתפשרות והקו המנחה הוא שתמיד אפשר למצוא מישהו טוב יותר. וזו הבעיה שלנו בנות.
כשאמא נכנסה למועדון הטייסת ביום הראשון שלה בבסיס, היא נתפסה על ידי אבא שלי. היא לא חשבה לרגע על יתר הגברים שהיא מפספסת, ושאולי היא נתפסה מהר מדי. והיום? אני לא מכירה אחת שמחשבה כזו לא עוברת לה בראש. אפילו באמצע דייט.
ואגב דייטים, גם בהם יש תחושה שהושקעה פעם הרבה יותר מחשבה. הפגישה הראשונה של ההורים שלי היתה אמנם בבסיס, אבל משם זה רק הלך והשתפר. שימו לב למאמץ שאבא'לה עשה להגיע מעירו הרצליה לאשתו לעתיד שגרה בירושלים - טרמפ לתחנת האוטובוס, משם הוא עלה וירד משלושה אוטובוסים ולבסוף מונית אליה הביתה. אה כן, והכל בחיוך ובטונות של ציפייה לפגוש את האישה של חייו.
והיום? אם אין אוטו, לוקחים את האוטו של אבא. אם אין אוטו של אבא, אז את האוטו של אמא. אם גם אין כזה, רוב הסיכויים שהדייט הזה יידחה למועד נוח יותר. שלא לדבר על דייטים בת"א, שם גם אם לבחור יש רכב, הוא לא מזיז אותו כי חניה כבר לא תהיה כשיחזור. אז קובעים כבר בפאב ומגיעים בנפרד. הוא תופס מונית, היא עולה על אחת
וכשאמרנו לוק חיצוני, אמרנו פייסבוק. בעידן הוירטואלי הזה לא תוהים יותר לגבי מראה. יש פרופיל? התמונה במרחק לחיצה. אין פרופיל? אין דייט. הרי אין לנו זמן לבזבז ומה שלא יהיה פשוט, פשוט לא יהיה. אין את המאמץ, אין את הסקרנות ושידוכים נופלים בגלל איזו תמונה בפוזה לא מחמיאה או ביום שיער רע. אנחנו אפילו לא נותנים לבן אדם הזדמנות להוכיח מה הוא שווה. גם אני חוטאת באופן קבוע בחטא הפרופיל (קראתם על זה לא פעם), ואולי זו התשובה לתהיות של אמא ואבא. אולי בדיוק בגלל זה פספסתי המון הזדמנויות נהדרות. אולי סימן אותי הגבר של חיי ונתתי לו לחלוף על פני רק בגלל שהיה לו צלם מוגבל.
"את יודעת מה הבעיה שלכם? אתם יותר מדי בררנים". את המשפט הזה אמרה לא אחרת מאשר הספרית שלי (לפרוטוקול - אני ממש אוהבת אותה). הסברתי לה ש"אני חייבת לגור איתו קודם כדי לראות אם הוא עוזר בבית, מוריד את הזבל, מתחלק בחשבונות, אם הוא קמצן או לארג'. אין מה לעשות, אלה דברים שחייבים לברר לפני שמתחייבים".
"הכל שטויות", ביטלה הספרית בשתי מילים את כל מה שאמרתי. לדבריה זה בכלל לא משנה איך הוא עם הזבל. " אמא שלך בדקה לפני שהיא התחתנה אם אבא זורק את הזבל או תולה כביסה?".
והנה חזרנו להורים שלי. אז לא, אמא באמת לא בדקה שום דבר. הם התחתנו ורק אז עברו לגור יחד כזוג נשוי. אם נשמע היום על זוג כזה, נגיד שהוא מוזר, אפילו פרימיטיבי. אבל כשחושבים על זה. לא מתגרשים בגלל שקית של זבל. מתעצבנים קצת, מעירים, ובסוף הזבל מוצא את עצמו בפח.
חוקי השוק השתנו לחלוטין, ובתור אחת שנמצאת שם זמן רב ומחפשת את הנוסחה המושלמת להצלחה, אני מוצאת את עצמי תוהה: האם ייתכן שהנוסחה היתה לי מתחת לאף כל השנים? האם כל מה שהייתי צריכה זה רק להקשיב לאמא ואבא? אז מעכשיו חוקי תל אביב 2010 משתנים. אם החזרנו את סגנון הלבוש של הסבנטיז, אין שום סיבה שלא נעשה רטרו לשיטות החיזור. שיהיה בהצלחה. שיהיה דיסקו.
נא להמתין לטעינת התגובות
