מדור בריאה: ההילר שיביס את הרופאים
תמורת אלף שקל מגיע לבית החולים טרונד הנורבגי ומציע לטפל בבתנו, שנולדה עם גידול בכבד. פרק 19
דפנה, אשתו של אמיר, מחפשת עבורנו בנרות מטפל, מרפא, מישהו שיוכל לעזור. באחד הימים היא מטלפנת ומספרת למירב על טרונד, הילר שנולד בנורבגיה ומטפל בילדים אוטיסטים ובחולי סרטן בקיבוץ דליה.
אני מטלפן למתאם הטיפולים שלו, ומבקש שטרונד יבוא מחר לבית החולים. הוא אומר לי שהביקור יעלה אלף שקלים ושהטיפול יוכל להתקיים רק אם לא תהיה התנגדות של הצוות. אני משיג את אישורו של ד"ר לוי. הוא לא רואה סיבה להתנגד, כל עוד לא נוגעים בה.
צילום: אלכס רוזקובסקי
למחרת בבוקר אני יורד לארכיון בית החולים. אני מספר לעובדות שם שהתינוקת שלי קיבלה כימותרפיה כשהיתה בת תשעה ימים וכמעט מתה ממנה, ושעכשיו אנחנו מחפשים מנתח בחו"ל שיוכל להוציא לה את הגידול, ולכן אנחנו זקוקים בדחיפות לכל החומר הרפואי, כדי לשלוח אותו למנתחים בעולם.
הן אומרות
שהפרוצדורה הרגילה אורכת כשבועיים. אני פונה למנהלת המחלקה, מצליח לשכנע אותה בדחיפות העניין, והן מתחילות לצלם לי את כל החומר הרפואי שאני מבקש.
אחרי כמה שעות בארכיון מירב מתקשרת אליי וקוראת לי לבוא לחדר המבקרים, לפגוש את טרונד. אני מגיע מהוסס לחדר הנמצא בסוף המסדרון ופוגש שם ויקינג ענק ומלא אנרגיה. נועם, העוזר שלו, נראה כמו ילד, מלא בתמימות ובאמון.
טרונד עושה לי הילינג, לוחץ על כמה מקומות, ואני מרגיש שהדם מתחיל שוב לזרום לי בגוף, אני כמו ניעור לחיים. התינוקת שלנו נראית שקטה ושלווה מאוד.
סוף סוף משהו נוגע בנו - אפשרות אמיתית לריפוי. טרונד מציע שנגיע אליו ונקבל אצלו בקיבוץ טיפולים. אנחו מרגישים שזו דרך נכונה עבורנו. אני מנסה לחשוב איך אפשר להשתחרר מבית החולים ולהגיע אליו.
[מירב]
דפנה מחפשת עזרה מבחוץ, מישהו שיודע על הבראה. אולי קוסם. היא מפנה אלינו את טרונד, מטפל בהילינג ובאלקטרו-מגנטיות. הוא מגיע לבית החולים עם העוזר שלו, נועם. אנחנו לוקחים את התינוקת שלנו למסדרון, והוא מתחיל לטפל בה. ואז בי.
אני מרגישה כאילו סוף סוף מישהו מחדיר בי חיים. אני בוכה וצוחקת, והלב שלי נפתח ופועם חזק. סוף סוף אני נושמת עמוק, ומרגישה את הדם זורם. מרגישה המון כוח.
אנשים מתקהלים סביבנו. הוא עושה טיפול כזה לבת שלנו ואחר כך לגילי, ומזמין אותנו להתארח בצפון, במקום שבו הוא עובד, שם נוכל לקבל טיפולים ולישון בצימר. הורים לילדים חולים ניגשים אליו ושואלים מה הוא יכול לעשות למען ילדם, מנסים לייצר תקווה בכל דרך.
אנחנו המומים מההשפעה החיובית של הטיפול של טרונד ומחליטים לעזוב את בית החולים ולנסוע אל מרכז הטיפולים שלו. ובכל זאת אנחנו רוצים להמשיך להיות בקשר עם הממסד הרפואי, משתי סיבות לפחות: אחת, כדי שאם נצטרך נוכל לקבל מהם שרות מועיל בהמשך, ושתיים - כדי שלא יפקיעו מאיתנו את האפוטרופוסות על הבת שלנו.
אנחנו עובדים בכמה חזיתות, וההתנהלות שלנו מלאה בתימרונים. רוב האנשים לא יודעים על כוונותינו המלאות. אנחנו מספרים לכל אחד רק את מה שנראה לנו בטוח, והשאלה על מי לסמוך הופכת קריטית.
[גילי]
עוז, אחי הגדול, בא לבקר בבית החולים. אני לוקח אותו הצידה. "אני יודע שאתה עסוק בלימודי הרפואה הסינית", אני אומר לו, "אבל אני צריך עכשיו את העזרה שלך". אני מספר לו על רצוננו לעזוב את בית החולים ולמצוא מקום אחר להתאשפז בו. אני לא מספר לו על כוונתנו להתקרב לטרונד כדי שנוכל להמשיך בטיפול אצלו.
"אנחנו חושבים על בית חולים בחיפה, ומקווים שהטיפול שם יהיה אגרסיבי פחות". אני מספר לו שאמא של מירב וסבתא שלה ביקרו שם ואמרו שהתנאים "פשוט מזעזעים", אבל אני לא יכול לסמוך על זה, ומבקש שייסע לשם ויבדוק עבורי את המצב.
הוא אומר שהוא עסוק מאוד בלימודים, ולא יכול לנסוע לחיפה כיוון שבסוף ייאלץ לוותר על סמסטר שלם. אני מנסה לדבר על ליבו, אבל נראה שליבו סגור. לבסוף הוא קם ומטיח בי "חבל שאתה שורף ככה גשרים".
בלילה אני חולם על טרונד, אבל בבוקר לא זוכר את פרטי החלום. רק הכאב במקומות שעליהם לחץ ממשיך ללוות אותי.
- לאתר של גילי ומירב
נא להמתין לטעינת התגובות
