מדור בריאה: להתראות בית חולים, שלום לתקווה
ביקשנו לצאת ל-3 ימי חופשה מבית החולים, מבלי לספר לצוות שאנחנו נוסעים לקיבוץ, לקבל טיפול מההילר. ברגעי השחרור מתבהר לנו שכבר לא נחזור לכאן. פרק 21
גילי מספר לי על הפגישה בבית החולים בשפלה: לדעתו של פרופ' גילי זהבי, הסיכויים של התינוקת שלנו לחיות הם בערך 30 אחוז. אני בהלם מגילוי הפרוגנוזה "האמיתית". בבית החולים שבו אנחנו נמצאים אמרו לנו 80-90. איך זה יכול להיות? למה הסטטיסטיקות כל כך שונות אצל שני מומחים בעלי שם? האם יכול להיות שבבית חולים אחד מצילים ילדים, ובשני - לא? משהו מוזר מתרחש פה.
[גילי]
אני מטלפן למשה, ואישתו, אלישבע, עונה לטלפון. היא חמה ולבבית, וכעבור כמה דקות אני אוזר עוז ושואל: "תגידי, מה בדיוק משה עושה?".
בריאה צילום: אלכס רוזקובסקי
"עוזר לאנשים שהמערכת הרפואית הרימה ידיים לגביהם", היא עונה.
לרגע הוארו מסדרונות הפלורסנט באור חדש. יש תקווה. מזה ימים אני מחפש את האדם הזה, והוא כבר פה, ממש מול עיניי.
[מירב]
אנחנו מבקשים לצאת לחופשה של שלושה ימים מבית החולים. ברור שאיננו מספרים את הסיבה האמיתית – אנחנו רוצים לנסוע לטיפולים בקיבוץ, אצל טרונד. זה לא פשוט. אנחנו מנהלים עם ד"ר לוי משא ומתן ממושך.
[גילי]
בלילות דוחקים אותי לפינה של החדר, אין לי מקום לשכב, אפילו לא על הרצפה, וכדי לשפר את מצב רוחי אני מתבדח עם האחיות, ושואל איזו פרוטקציה צריך כדי להיות אורחי VIP ולקבל את חדרי הבידוד.
בבוקר היום העשירי לאשפוז שלנו, בעודי סופר את הדקות עד השחרור המיוחל, פתאום ניגשת אלי תמנע, האחות האחראית, כולה חיוכים. "מצאנו לך חדר פרטי, כמו שתמיד ביקשת". אני מודה לה על המאמץ, אבל אומר שאנחנו משתחררים היום, ושחבל לטרוח ולהעביר את כל הדברים לשם.
היא נראית מאוכזבת. אחר כך מתברר לי שבבוקר נפטר הילד ששהה בחדר הבידוד שהוצע לנו. אני נזכר בתמונה הניצבת על שולחנו של ד"ר לוי - רואים בה ילד קרח מחייך אל המצלמה. למטה נמצא הכיתוב "ד"ר לוי אתה מלאך - הוריו של אלימלך ז"ל".
רגע לפני השחרור, התינוקת שלנו צורחת פתאום והמון דם יוצא לה מהצנתר. אנחנו קוראים לאחות שחובשת אותה מחדש ומנקה את הדם. אני מרגיש שזהו סימן עבורנו שלא לחזור.
בשעה שאנחנו מפנים את הדברים, נכנסת אל החדר אחות סיעודית שעזרה לנו ככל יכולתה, ותמיד ניסתה לגרום לנו להרגיש טוב יותר. היא נעמדת לידינו ואומרת בפנים קפואות: "אל תחזרו לכאן". נראה כאילו היא מדברת מתוך טרנס, כאילו אינה מודעת למסר החשוב שעובר דרכה.
מתחיל להיות לנו ברור שאנחנו עוזבים ולא חוזרים. אנחנו שואלים תיק מניצן, אשתו של ברי, ואומרים שאולי לא נוכל להחזיר לה אותו, כי אנחנו לא מתכננים לחזור. "אם כך, זו תהיה מתנת הפרידה שלנו", היא אומרת, ואנחנו נפרדים.
רבים מאנשי הצוות יצאו להלווייתו של הילד שנפטר, ובמחלקה נשארו אחות אחת או שתיים ורופאה תורנית אחת. הצנתר מפסיק לדמם, ואני מתחיל לנדנד לרופאה ולאחות שישחררו אותנו. כל דקה מיותרת היא סיכון מיותר. הרופאה צועקת על האחות שבאה לבקש חתימה על טופס השחרור, והאחות בתורה צועקת עלי. לבסוף אנחנו משתחררים.
- לאתר של גילי ומירב
נא להמתין לטעינת התגובות
