מדור בריאה: הבריחה מבית החולים
הרופאים נפגשים איתנו ומודיעים: בשנה הקרובה תעבור התינוקת שלכם כימותרפיה. אנחנו תופסים מונית בחשאיות ובורחים אל ההילר, בלי לספר להורים. פרק 21
אנחנו תופסים מונית מבית החולים לתל אביב, אל הבית של חברתנו לי. התינוקת שלנו נרדמת, ואנחנו נכנסים לג'קוזי. המים החמים, החופש הפתאומי, והשקט מכיוון המיטה של התינוקת גורמים לנו לשקוע בעצמנו, ולגלות פתאום שחדר האמבטיה כולו מכוסה קצף. בלילה אנחנו ישנים במיטה זוגית ענקית. הגענו לגן עדן.
בבוקר יום חמישי אנחנו מתעוררים בלחץ: האם להכריז רשמית על בריחתנו מבית החולים, או לבוא לבדיקת האלפא-פיטו, ולהרוויח עוד כמה ימים לפני שיכריזו עלינו מלחמה? לבסוף מירב פוסקת: נעשה את הבדיקה, נרוויח סוף שבוע בלי שיחפשו אחרינו, לפחות עד יום ראשון.
בריאה. צילום: אלכס רוזקובסקי
אנחנו לוקחים את התיק שקיבלנו מניצן ומתייצבים בחדרי "אשפוז יום". לוקחים לתינוקת שלנו דם, ואנחנו ממתינים לתוצאות. מזמינים אותנו למשרדו של ד"ר לוי. הוא וד"ר יריב, מנהל המחלקה האונקולוגית, מחכים לנו שם. ד"ר לוי אומר שהאלפא-פיטו בירידה עדיין, ולכן אין צורך לעשות היום את הטיפול הכימותרפי, אבל הוא רוצה לבצע אותו כבר בתחילת השבוע הבא.
אני מבקש שיניחו לה להשמין עוד קצת, מאז שנולדה היא רק יורדת במשקל, ועכשיו היא שוקלת רק שני קילו וארבע מאות גרם. הם משתיקים אותי, ואומרים שהחליטו על פרוטוקול של טיפול כל שלושה-ארבעה שבועות, במשך שנה. ד"ר לוי נזכר גם שאחד החומרים הכימותרפיים עלול לגרום ללוקמיה כתופעת לוואי, ובאמת ראו אצלה ירידה דרסטית בתאי הדם הלבנים, "אז נצטרך לעקוב אחרי זה בהמשך, ולבדוק אם להחליף את הקרבו-פלטין בכימותרפיה אחרת".
"ומה יקרה אם הגידול ייעלם אחרי כמה טיפולים?" אני מקשה.
"נטפל במשך שנה, בכל מקרה", עונה ד"ר לוי.
אני מהנהן בעצבות, מראה להם שאני נאלץ להסכים איתם, למרות שאני יודע שאעשה הכול כדי לא לחזור לשם לעולם. אני מבקש מד"ר לוי כ"טובה" שייתן לי את תצלומי הרנטגן מהמחשב שלו, כדי שאוכל להתייעץ עם רופאים בחו"ל. הוא מחייך, מטלפן לחיילת המתנדבת ומבקש שתתן לי את מבוקשי.
אני נפגש עם החיילת ומצליח להוציא ממנה את הפענוחים של כל ההדמיות. היא מטלפנת אל ד"ר לוי כדי לוודא שאין לו התנגדות. "לא, מה פתאום!", הוא צועק עליה בטלפון. אני לוקח את השפופרת, ומסביר שהתכוונתי להדמיות, ופשוט לא ידעתי את המלה המתאימה; אני מסביר שאני מכין תיק, למקרה שמישהו מחו"ל יסכים לנתח, ושבארכיון הסבירו לי שהמידע הזה קיים במחשב שלו בלבד. הוא מתרצה ומאשר לי לקחת את החומר.
החיילת יוצאת עם הניירות מהחדר, ואני יוצא בעקבותיה. היא ניגשת אל ד"ר לוי, ומוסרת לו את הדפים. אני עומד בקצה המסדרון, ונראה שהם אינם מבחינים בי. ד"ר לוי מעלעל בניירות, ומרחוק נראה לי שהוא משאיר אחד מהם אצלו.
[מירב]
אנחנו מבקשים פגישה עם ד"ר לוי כדי לסגור את הקצוות לפני יציאתנו "לחופשה", אבל מתברר שכוונותיו שונות. יש לו מסר מיוחד להעביר לנו בפגישה זו. הוא מצרף לפגישה את מנהל המחלקה, ד"ר יריב. ביחד הם מסבירים לנו באגרסיביות רבה שהבת שלנו צפויה לעבור כימותרפיה. במשך שנה. הם כבר לא מדברים על ניתוח. שנה כימותרפיה?! את המנה הראשונה היא כמעט ולא שרדה.
[גילי]
אנחנו תופסים מונית מבית החולים לתל אביב, אל הבית של לי. אנחנו יושבים במונית מאחור, קצת שיכורים מהחופש. מירב מטלפנת לאפרת, חברה שלה, ומספרת לה צרור בדיחות שחורות. נראה שנהג המונית קצת מזדעזע.
הוא מקשיב בסבלנות, אבל כשהשיחה מסתיימת הוא מתפרץ: "גם אני והחברים שלי היינו מתבדחים ככה". קוראים לו אבי, והוא סוחב רגל תותבת והלם קרב מאז מלחמת יום כיפור. אנחנו מזמינים אצלו נסיעה לעוד כמה שעות, אחרי שנאכל משהו ונתרענן קצת.
אני מטלפן לאבא שלי ומבקש שייתן לי עשרים אלף שקל כדי שאוכל לשלם על תרופות ויעוץ. הוא מסכים לבסוף לתת לי את הכסף.
אבי מגיע, ואנחנו נוסעים אל טרונד בקיבוץ דליה. אנחנו לא מגלים לאיש, מלבד יואב ולי, לאן אנחנו נוסעים. לאמא שלי אנחנו מספרים שנשארנו בבית של לי.
- לאתר של גילי ומירב
נא להמתין לטעינת התגובות
