מדור בריאה: דיוקנו של הרופא המומחה
הרופא המומחה הפך לאלוהים של הדור החדש. הוא תמיד מחייך ויודע בדיוק מה לעשות (כימותרפיה) ואם זה לא יצליח? מקסימום נוליד ילדים אחרים, פחות פגומים. פרק 22
נראה שהוא באמת מאמין בסיכוי להציל אותה. גם אם בדרך היא תתחרש או תלקה בלבה או תיעשה למפגרת, זה פחות חשוב, לעומת המטרה הגדולה. הרופא בלבן מנסה לפתוח דלת לאלפי ילדים אחרים שיבואו בעקבותיה אליו כדי שהוא יציל את חייהם. יום אחד הוא יגלה את שילוב התרופות שבאמת יכול לחסל גידולים סרטניים בלי להרוג את התינוק.
יש לו תצלומים של התינוקת הזאת עוד מזמן שהיתה ברחם. רואים שם יפה ובבירור את הגידול בכבד. יש לו תצלומי סי-טי של הכבד שלה, של החזה, של הריאות ושל והמוח. כשהיתה בת חמישה ימים והורדמה לקראת הניתוח, גילח את שיערה, החדיר לה יוד למוח דרך הווריד; חמש פעמים החדיר לה מחט אל הכבד והוציא חמש דגימות לביופסיה – זה מעניין אותו, הוא רוצה לדעת כמה שיותר על הכבד שלה. הרופא המומחה יודע בדיוק מה הוא עושה; יש לו שם בארץ ויש לו גם ידע וביטחון, ולא פחות חשוב - יש לו תמיד זמן וחיוך סימפטי ומבין להורים המסכנים.
הוא עבר בדיוק את כל זה בעצמו. הוא הרי יודע בדיוק מה הם מרגישים. הוא אוהב לומר להורים: "שנה של כימותרפיה וכלום, הסרטן נעלם כלא היה". "הכימו", כך הוא אוהב לכנות את הכימותרפיה, "הוא יציל את החיים של הילד שלכם", ואם לא של הילד שלכם, אז של ילד או של ילדה אחרים... את החלק הזה הוא כבר שומר לעצמו, שהרי אין שום טעם לעורר דאגה בלב ההורים, השבורים ממילא.
המחלקה שלו מלאה בילדים ובתינוקות שכמו מוסרים את עצמם על קידוש השם, למען המטרה הגדולה - מציאת התרופה המתאימה, הטובה יותר, התרופה שעוד לא גילו; ואחרי שהוא יגלה אותה, יזכו ילדים רבים בסיכוי להינצל. הירואי כל כך הוא המוות המצווה את החיים.
הרופא המומחה לא מאמין בניתוחים. הוא מאמין בכימותרפיה או בהקרנות, "שהרי מה הטעם בלפתוח את הגוף ואז להיכנס לתוכו ולצאת ולסגור?" באמת מה הטעם? הנה, הוא מוצא את התרופה הכימית המושלמת; הוא יזריק אותה לגופו של החולה והגידול יעלם במהירות שאיש אינו מעלה כיום בדעתו. איש מלבדו. יום אחד הוא עוד יוכיח שזה באמת אפשרי.
הוא באמת לא מאמין שהתינוקת הזאת תוכל לשרוד ניתוח. לא, הוא מעניק לה הזדמנות טובה יותר. הוא עוקב אחריה עוד מלפני שנולדה. הוא לוקח ממנה דגימת דם כל שש שעות, מרגע שנולדה, ומעודכן בכל שינוי בספירת הדם. הוא יודע בכל רגע נתון את תפקודי הכליות, הכבד והריאות. הוא מכיר היטב אפילו את המבנה של החלקים הפנימיים שלה.
מקרה נדיר כל כך של תינוקת עם מחלה נדירה; פחות מעשרה תינוקות נולדים חולים במחלה הזאת בכל שנה ברחבי העולם, וברוב המקרים אלה בנים. ובכל זאת, מקרה קלאסי למחקר, מפני שהסרטן ניתן למעקב פשוט בבדיקות דם: החלבון אלפא פיטו-פרוטאין מופרש בהתאם למידת הפעילות של הגידול. פשוט
וההורים, שחושבים שהם יכולים לרפא אותה בוויטמינים, או במגנטים, או בהילינג, או בניתוח, באים לקלקל לו עם השטויות שלהם. שיחשבו מה שהם רוצים, רק שלא יפריעו. אם צריך שהפסיכיאטר יקבע שהם לא כשירים, הרופא המומחה ידאג לזה, ויפקיד בידי בית החולים אפוטרופסות זמנית על התינוק. אם לא תהיה ברירה הוא יעשה זאת, אבל לפני הכול הוא מנסה לעשות את הדברים בדרכי נועם, עם חיוך.
להורים הוא מסביר שגם אם יצליחו להוציא את ילדם מבית החולים, יהיה זה, למעשה, כאילו הרגו אותו במו ידיהם. הוא מוכן לתת תשעים אחוז כמעט של סיכויים לחיות ואפילו להבריא; נכון, מה לעשות, עשרת האחוזים שמורים תמיד למלאך המוות, אבל זה כבר אינו בשליטתו. אונקולוג אחר אולי היה מודה, בינו לבין עצמו לכל הפחות, כי הסיכוי הריאלי עומד על אפס, וכי הדרך תהיה קשה וכואבת; אבל מה יעזור להורים כל המידע הזה? אפשר אולי לרמוז להם על כך בבוא הזמן, לאט לאט. אבל עכשיו הכי חשוב לו שיתוף הפעולה שלהם. ואם הם לא יחתמו, יחתום הוא בעצמו.
הטקטיקה ברורה היטב לכל אחד בצוות הרפואי: מחדירים בהורים היטב את ההבנה שלילד יש סרטן, מעודדים אותם לפעול בהקדם; מראים להם איך הגידול גדל ומתפתח מיום ליום; בדרך כלל הם מסכימים מיד. אם הם שואלים שאלות, הוא יספר שהאחוזים נפלאים, שבשונה מסרטן אצל מבוגרים, הטיפול קליל ואפקטיבי; תופעות הלוואי אינן מורגשות כמעט; ומצד שני, בלי טיפול יש לילד רק עוד כמה ימים או שבועות לחיות.
ואז הטיפול מתחיל, ופתאום הסיפור שונה לגמרי. ההורים כבר חתומים, ולא יוכלו להפסיק באמצע; את תופעות הלוואי הם כבר יגלו בעצמם.
לצוות המחלקה יש שפע פתרונות יצירתיים לשמירה על הסדר. במקרה שלנו האמא מתעקשת להניק, התעקשות שמקשה מאוד ומעצבנת את הצוות. אז הופכים עבורה את ההנקה לעול לא נסבל, כופים עליה להניק בזמנים קצובים, לפרקי זמן של חמש דקות בלבד, וכל זאת בווילון פתוח, מול עיניה הפקוחות של האחות ומבטם של שאר החולים והמבקרים במחלקה. בכל זמן אחר הם יוודאו שלא תעז להיניק, ואפילו לא להצמיד את בתה לחזה.
אומרים לאמא שהתינוקת מסכנה, שתפסיק להתאכזר אליה, שתיתן לה כבר מוצץ; דואגים לאמא למיטה לא נוחה, מוודאים שיהיה עליה לרדת שתי קומות כדי לשאוב חלב כל פעם; בסוף האמא הזאת תישבר, כמו כל שאר האמהות; היא הרי עייפה וחלושה מהניתוח הקיסרי, מהלילות ומהימים בבית החולים.
בסוף היא תתייאש ותוותר על ההנקה. אחר כך יהיה לה קל יותר לוותר גם על הבת שלה. היא הרי צעירה, ותמיד תוכל להביא לעולם עוד ילד שלא ייוולד פגום.
נא להמתין לטעינת התגובות
