בריאה: מה העלים את הגידול - הכימו או ההילינג?
יום אחרי הביקור של ההילר וכמעט חודש אחרי הכימותרפיה, הבדיקות מראות שהגידול בכבד של בתנו נמצא בנסיגה. פרק 20
בבוקר אני נוסע לבית חולים בשפלה, לפגישה עם פרופסור גילי זהבי. גילי הוא מנהל המחלקה האונקולוגית לילדים, ונחשב לאונקולוג הילדים הטוב בישראל. פרופסור ליבר יעצה לי להיפגש אתו. היא סיפרה שהוא חבר טוב שלה. ניסיתי לפגוש אותו כבר לפני כמה ימים, אבל רק עכשיו הוא חזר מחו"ל.
הקדמתי לפגישה בשלושת רבעי שעה. המקום נמצא בשיפוצים ונראה כמו אתר בנייה סוריאליסטי. האחיות שפותחות את התיק לקראת הפגישה חמות ונחמדות. הן עונות בסבלנות לכל שאלותיי,
וממליצות לי בחום להעביר את בתי לטיפול במחלקה שלהם. הן מספרות שהרופאים שלהם הם "הטובים בארץ", וכך גם המחלקה עצמה.
בריאה. צילום: אלכס רוזקובסקי
אני מחכה בחדר ההמתנה. הפגישה שלפני הולכת ומתארכת. לבסוף יוצאים מהחדר כמה אנשים בלבוש חרדי, והרופא מלווה אותם אל מחוץ למחלקה. אחד מהיושבים לידי אומר בלחישה מלאת יראת כבוד: "אתה יודע מי זה? זה הרב פירר".
המום מהמקריות אני נכנס אל משרדו של פרופסור גילי זהבי. הוא חם מאוד ואבהי. הכימותרפיה, לדעתו, היא הסיכוי הטוב ביותר של הבת שלי. אני שואל איזה סיכוי לדעתו יש לה לחיות אחרי הטיפול הכימותרפי, והוא מעריך: "30 אחוז".
אני מרגיש שהתקרה נופלת עליי. ברור לי שהוא חושב שהסיכוי נמוך אפילו יותר, שהוא מנסה להתחשב בי. ברור לי גם שלא עדכנו אותו שבבית החולים שבו מאושפזת בתי סיפרו לנו שהסיכוי 90 אחוז כמעט. אני משתדל שלא יבחין בתדהמתי, ושואל אם יכול להיות שאני,
אבא שלה, אהפוך את העולם ואמצא לה טיפול טוב יותר, עם סיכויי החלמה גבוהים יותר.
"תראה", הוא אומר לי, "טובי הרופאים והמוחות יושבים בכל רגע נתון ומחפשים טיפולים חדשים. הסיכוי שאתה תמצא משהו כזה אינו קיים".
אני שואל אם הוא ממליץ לי להעביר את הילדה לטיפולו. "לדעתי", הוא עונה, "יהיה זה עוול כלפיה. היא עברה שם כבר המון בדיקות וטיפולים. להעביר אותה עכשיו את כל הבדיקות האלה מחדש, זה יגרום לה המון סבל מיותר". אני שואל אם לא יוכלו להעביר אליו את תוצאות הבדיקות, והוא משיב שזה בית-חולים אחר, ולכן יידרשו בדיקות חדשות. הוא מייעץ לי להישאר בבית החולים שבו היא מאושפזת. "זה בית חולים מצוין", הוא מוסיף.
את הפגישה הוא מסיים בסיפור: "יש סוג של לוקמיה, שמי שלקה בה היה פשוט מתאשפז בהוספיס ומחכה למותו. לרפואה לא היה מה להציע לחולים בסוג זה של סרטן. עד שהתחילו להגיע שמועות שבסין נותנים לחולים במחלה הזאת כדורים, והחולים מבריאים לגמרי. תחילה ראו בזה שמועות, אבל עם הזמן היקף השמועות הלך והתרחב, עד שהאמריקאים והאירופים שלחו משלחות לבדוק את העניין. ואכן, מאז החולים במחלה הזאת אינם צריכים להתאשפז אפילו, והכדורים מסין משמשים את העולם כולו".
חלש מהסטטיסטיקות ומהדחיה, אבל מחוזק מהסיפור על הגילוי, שהציל חולים בכל העולם, אני תופס מונית בחזרה לבית החולים. בדרך אני מטלפן לאמא שלי לספר על הסטטיסטיקה הנוראה.
[מירב]
יום אחרי הביקור של טרונד הבדיקות מראות נסיגה גדולה בפעילות של הגידול. זה לא הגיוני, הרי הכימותרפיה כבר הפסיקה להשפיע, ובכלל על פי דברי הרופאים היא היתה אמורה להשפיע עד שלושה שבועות מיום הזרקתה, וכבר עבר כמעט חודש. הרופאים מופתעים ושמחים. הם מתקהלים סביבנו ומדברים על המאורע המרגש. הם זוקפים זאת לזכות הכימותרפיה. אנחנו מרגישים שזוהי ההשפעה של הטיפול האנרגטי.
[גילי]
בבית החולים אני פוגש את מירב זורחת מאושר. היא מספרת שעל הבוקר התייצבו מעל מיטתה כל רופאי המחלקה ומנהליה, כולם מדושני עונג ומרוצים מהצלחתם. מתברר שבבדיקות הדם סמן האלפא פיטו פרוטאין – המעיד על כמות החלבון שמפריש הגידול, ושלפיו אפשר להסיק על התקדמות הגידול – ירד ביום אחד משני מיליון למאתיים אלף.
הרופאים מסונוורים כל כך מהצלחתם, עד שהם לא נותנים את דעתם לעובדה שרק לפני ימים אחדים היתה התינוקת הזאת במצב קריטי. בערב אני פוגש את ד"ר לוי בדרכו למכונית, כולו זחוח עונג. אני שואל אם יכול להיות שהירידה בגידול היא בזכות הטיפול של טרונד. "לא משנה מה זה היה, העיקר שזה עבד", הוא אומר לי וממשיך בדרכו.
- לאתר של גילי ומירב
נא להמתין לטעינת התגובות
