החרדה גוברת בלילה ואני רק רוצה לישון
אני יכולה לקחת כדור שינה, אבל אולי דווקא הפעם הוא לא יעזור? אני חרדה לא להירדם ובו זמנית חרדה מהשינה
נכון, אני יכולה לקחת כדור שינה שלרוב עוזר לי להירדם. אבל מה אם דווקא בפעם הזו זה לא יעזור? אז אקח שני כדורים שתמיד מצליחים להפיל אותי. אבל מה אם הפעם החרדה שלי כל כך קשה עד שגם שני כדורים לא יעזרו?
לא, הלילה שום דבר לא יעזור. ואני הרי חייבת לישון. אם לא אישן, לא אוכל לקום מהמיטה מחר בבוקר, לא אוכל לתפקד, ולבסוף תגיע ההתמוטטות, ההתפרקות המוחלטת, שאני כל כך חוששת ממנה.
זה לא כל כך נורא. יום אחד אהיה קצת עייפה, ובלילה הבא ארדם. ומה אם גם בלילה הבא לא ארדם? וגם בלילה שאחרי זה? אין דבר כזה, כל בן אדם נרדם בסוף. ומה אם אני, רק אני מכל בני האדם בעולם, לא ארדם יותר אף פעם, לעולם?
כמה מוזר: אני חרדה לא להירדם, ובו זמנית אני חרדה גם מהשינה, מאיבוד המודעות. ותוך שאני נאחזת בכל כוחי במודעות ומפחדת להרפות ממנה, אני גם מייחלת לאבד אותה, להדמים סוף סוף את מהומת החרדה, ואת הוויכוחים והדיונים האינסופיים שביני לביני.
אני מנסה לפרוץ את מעבר הגבול שבין הערות לשינה במאבק אלים, אלא שככל שאני מתאמצת יותר, כך הוא נעשה קשה יותר למעבר. כמה זה היה פשוט רק אתמול בלילה - כשעברתי דרכו ברכות ובהדרגתיות, ללא כל מאמץ.
אני אחוזת אימה מהלילה הזה, ומהלילות שיבואו אחריו. לילות שיתחילו בערב, אפילו אחר הצהריים, כשרק מתחיל להחשיך. ויתעוררו לחיים החששות שלי מפני הדקות והשעות הללו בהן אשכב ערה במיטה, לבד, יחידה בעולם, מגורשת אל מחוץ לכילה המגוננת של השינה, העוטפת את האנושות כולה, פרט אליי. ונופלת שוב את הנפילה הארוכה הזו לתוך תהום אינסופית, כשעד הבוקר אני עלולה למצוא את עצמי שוכבת רצוצה ושבורה בתחתיתו של דיכאון עמוק.
ואני נזכרת בשבתות הללו בילדותי, עם המשפחה על חוף הים, כבר סוף הקיץ ומתחיל להחשיך יותר מוקדם: האור ששוטף את הכל הולך ואוזל. החול בגווני זהב הופך לאפור, והים
ולא רק בשקיעות של ים, אלא גם בבית, כשאני מוגנת מאחורי חלונות, תחת אור מנורות החשמל הנדלקות בחדרים, עדיין אני מביטה בחשש גדול החוצה. כן, השקיעה כבר התחילה, הדמדומים כבר מבשרים את הלילה, את הבדידות שממנה אני מנסה לחפש מפלט על יד אבא, או אחותי הגדולה.
מחפשת קירבה, מתיישבת לידם ושוב קמה ומסתובבת בבית, מדליקה עוד כמה אורות, שיהיה אור גם בשירותים, גם במטבח, כבר אחוזה מבפנים במשהו שאין לו הגדרה והוא קשה ונורא מכדי לספר עליו או להביע אותו בקול. לא, לא פחד רגיל של ילדים מחושך, אלא משהו קמעי בהרבה, פחד מחשיכה נצחית של עולם קר וקודר ונטול רחמים, עולם שהשמש לא תזרח בו שוב אף פעם.
את ארוחת הערב אני בולעת בחוסר תיאבון, יודעת שהזמן קרב. והוא מגיע - הרגע המכריע. אני נשכבת במיטה שלי, ומתאמצת: עוצמת עיניים בחוזקה, שוכבת בלי לזוז, עד שאני צונחת בבת אחת לתוך השינה. אלא שאפילו אז, מתוך שינה, אני יודעת את מה שמיד מקבל הוכחה: הלילה הוא נורא.
כי לפתע אני מתעוררת וקמה, נהדפת החוצה מהמיטה. ואני רואה שצדקתי: רק אני והלילה שם, אין איש בעולם כולו שיגן עליי. כולם, פרט אליי, ישנים בלילה. אני מסתובבת בבית חצי ערה חצי ישנה, מודעת רק למחצה, מחפשת מישהו, עוד מישהו. אני נכנסת לחדרים הלא נכונים ומתפרצת בעד דלתות סגורות, אסורות.
ומיד מתעוררת בהלה גדולה: הילדה לא בסדר, שוב היא הולכת מתוך שינה, בהתחלה הם מנסים להרגיע ולשדל: "זה שום דבר, לא קרה כלום, את רואה שהכל בסדר, תחזרי למיטה, תשכבי בשקט ותראי שמיד תירדמי שוב". כשזה לא מועיל הם כבר כועסים: "מה קורה איתך? מה את מטיילת בלילות? איך תקומי מחר לבית ספר? בלילה צריך לישון!".
ובקריאת "לילה טוב" החלטית (משהו בין ציווי להבטחת שווא), אני נשלחת, מיואשת, בחזרה לסד העינויים, למיטת הסדום שלי. עוד רגע והם כבר ישנים, ורק אני, היחידה בעולם.
אתמול בלילה שוב התקשיתי להירדם. בסוף, אחרי כדור ועוד כדור צללתי כמו אבן לתוך שינה כבדה ואטומה. ובכל זאת, היום, כבר מהבוקר, אני חוששת מהשקיעה, חרדה שלא להירדם, חרדה מהלילה, חרדה מהדיכאון, חרדה מהחרדה. עד ששוב זה יעבור, והלילות יחזרו להיות מה שהם אמורים להיות - זמן למנוחה ולרגיעה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם