איך מתמודדים עם הדיכאון בטיול בחו"ל?
אני עומדת לצאת לחופשה בחו"ל. התיקים כבר מלאים בפתרון לכל צרה שלא תבוא. אבל מה עושים עם הדיכאון?
זמן רב לפני האירוע אני מתחילה להתכונן. למרגלותיי תיק כלי רחצה ישן ומכוער במיוחד, שנועד לא לקוסמטיקה או לכלי רחצה אישיים, אלא למטרה אחת בלבד: איחסון התרופות. במוחי אני מתחילה להריץ את כל האפשרויות: מיגרנה, כאבי בטן, אלרגיות, נדודי שינה, התקף חרדה, דיכאון עמוק. חפיסות של תרופות בצורות ובצבעים שונים נטמנות בתיק המתנפח והולך. מה עוד? מה שכחתי?
אני עומדת למשוך בריצ'רץ' ולסגור את התיק הכרסתן. מה שיהיה יהיה. זהו רגע גורלי. הלא ברור שכל מה ששכחתי, כל מה שלא הצטיידתי לקראתו - אמנם יתרחש ויתממש. אם לא לקחתי כדורי הרגעה יהיה לי התקף חרדה, אם איווכח לדעת שאין לי מספיק כדורי שינה לא אוכל לישון בלילות. לא כדאי עוד לסגור את התיק. שוב אני עוברת על מגירת התרופות, על הארון הכללי באמבטיה, אולי אתקל בעוד משהו שלא חשבתי עליו.
כי שם בארץ הזרה, הרחק מהסביבה המוכרת, מהארץ, העיר, הבית והמיטה שלי שכבר מכירה אותי, את גופי ואת נשמתי, שם כל דבר קטן עלול מיד להתפתח למימדים מסוכנים. במיטת המלון הזרה, למשל, נדודי שינה הם נוראים ומחרידים, מעוררי אימה ממש, במיוחד כשיום למחרת צריך לקום ולצאת ולנסוע ולטייל.
כאב ראש הוא מצב קריטי מאין כמותו. ודיכאון? אפילו צל צילו של דיכאון הוא קטלני אם אין לי את האפשרות להיכנס למיטה באמצע היום, וללבוש אותה כמו נעלי בית נוחים ומנחמים.
סדר היום, למרבה הזוועה, אינו ידוע מראש. דברים עלולים להשתבש, מאורעות קשים עלולים להתרחש: לא נמצא את הדרך. לא יהיה מקום במלון, באף מלון. ואם נמצא מקום - יהיו בלילה רעשים שיפריעו לי לישון (מזל שנזכרתי. אביזרים נלווים הכרחיים ביותר: פקקי אוזניים).
נאחר את הטיסה בחזרה לארץ והכדורים לא יספיקו לי. איך אדע איזה לקנות? ולמי לפנות? ועל הדאגות הקטנות נוספות גם חרדות פנטסטיות, לקוחות מהעבר הקולקטיבי, מספרי
סוף סוף מגיע מועד הנסיעה. המתח והלחץ לא מתפוגגים אלא גוברים. המשימה הקשה מכל מתחילה - משימת ההנאה. כי באיזו עוד הזדמנות אמורים ליהנות יותר מאשר בנסיעה לחו"ל? ומה קשה לי יותר מאשר ליהנות, בזמן קצוב ומתוכנן מראש? (ועוד כל זה כרוך בהוצאה כספית כל כך גדולה). בשביל מה בכלל אני נוסעת? ומה אספר אחר כך כשישאלו אותי איך היה? שהיה נורא ואיום, סבל צרוף?
והמועקה הולכת ומתגברת מול היופי שמסביב: ערים יפהפיות ומלאות קסם שקראתי עליהן וחלמתי לראותן. או הרים ויערות, צמחייה שופעת ומים זורמים בנחלים ובנהרות האמורים להרוות את העין ואת הנפש. אך כל אלו - נופים וטעמים, ריחות וצבעים, כמו תוקפים אותי, מסתערים על החושים שלי במנות גדולות וגדושות מדי שאיני מסוגלת לעכל אותן.
וכך - שפעו האדיר של העולם כולו כמו מוגש רק לכבודי על מגש רחב ידיים, ואילו אני, כפויית טובה שכמותי, עסוקה רק בעולם הפנימי, הקטנוני והטורדני שלי, שאינו נותן לדבר להיכנס, אינו מאפשר ולו לטיפה של יופי או הנאה לחדור מבעד לחומת הכאבים, החרדות והדאגות.
רק פלא הוא שלמרות הכל, אני מצליחה לעתים לחטוף רגעים או ימים של הנאה מרובה, ולחוות תחושה של הרפתקה מלהיבה שזיכרונה נשמר אצלי כמו אוצר יקר. ואין לי ספק כי כדי להשיגו, אנסה שוב, גם בשנה הבאה, לצאת לסכנת הנפשות הזו - הנסיעה לחו"ל.
הכותבת מתמודדת עם מחלת הדיכאון מזה שנים רבות, ועברה אישפוזים, טיפולים פסיכולוגיים, תרופתיים וכו'. בטור זה היא מנסה לתאר את המציאות הפנימית של המחלה, כפי שחוותה אותה במהלך חייה - כילדה וכנערה, כאישה צעירה ובוגרת, כאם וכבת זוג
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם