סקס והסי.טי: טוב או לא - קבלה להתמחות לא ממש תלויה בך
רבים מחבריי זוכים ליהנות מהתקינה בישראל, שלא השתנתה משנות ה-70. הם מוצאים עצמם בלי תעסוקה ופרנסה, רק כדי לראות משהו אחר עם שם משפחה כמו של מנהל המחלקה מקבל את המקום במחלקה שרצו. למה? כי פה לצערי זו לא אמריקה
בסך הכל חיפשתי שבועיים נטולי לילות במחלקה והאמת, היה תענוג. חופש ששווה כל שקל. פריבילגיה כזו של צמצום במספר התורנויות אפשרית לצערי רק בסטאז'. אחר כך כבר אף אחד לא ממש שואל אותך. חשבתי לעצמי שכשאהיה מתמחה, לא אוכל לעולם להסתפק בארבע תורנויות בחודש אם ארצה שלילדים שלי יהיה מה לאכול.
לפחות שישה, שמונה ולעתים גם עשרה לילות בחודש. גם מצוקת כוח האדם לא מאפשרת לך להחליט, חס וחלילה, אם אתה מעוניין לעבוד בעבודת פרך כדי להרוויח יותר כסף, או שאתה מעדיף את השקט התעשייתי. אתה חייב לעבוד בפרך. נקודה.
המתמחים במחלקות שבהן הייתי עד כה, לא עושים פחות משבע או שמונה תורנויות בחודש. כך כנראה גם אני אצטרך לעבוד, אם תנאי העסקת הרופאים במערכת הבריאות הציבורית לא ישתנו בארבע השנים הקרובות. איזה מזל שאני מתגייסת לצבא ולא צריכה להתחיל התמחות.
מדהים אותי לחשוב עד כמה המצב גרוע, שאני אפילו חשה הקלה כשאני חושבת על שנות הצבא הקרבות ובאות. אני יודעת שזה נשמע הזוי. הקלה? צבא? אבל באמת שאין לי כוח עוד להמשיך עם שמונה תורנויות בחודש בשש השנים הקרובות במקרה הטוב.
יתרון נוסף בשנות הצבא הוא שיש עוד זמן לחשוב מה אני באמת ארצה לעשות, וכמה אני מוכנה להקריב מעצמי לשם כך. אני מכירה הרבה מתמחים שפנו לתחום אחר לחלוטין ממה שחשבו תחילה, או שהתחילו התמחות אחת והמשיכו באחרת בגלל שלא תמיד ידעו למה נכנסו. מה גם, שהבעייתיות בשוק הזה שנקרא "קבלה להתמחות" היא הרבה יותר בסיסית.
במצב הנוכחי כיום של התקינה, שלא השתנתה מסוף שנות ה-70, רבים מחבריי מוצאים עצמם עומדים בתור להתמחות זמן רב כשהם ללא תעסוקה ופרנסה - רק בגלל שהם חולמים לעסוק במה שבאמת מעניין אותם ולא בברירת מחדל שהשוק מאפשר.
הידעתם, שטובי הרופאים נאלצים להמתין עד שיגיע תורם לצורך קבלה למחלקה מסוימת, אם היא נחשבת "מקצוע מבוקש"? מנהלי המחלקות ובתי החולים מתרצים
גם אז השורה התחתונה היא שאין הבטחה לדבר. בינתיים, עברה חצי שנה, לא התחלת התמחות, ואתה מגלה שקיבלו מישהו שסיים ללמוד שנה אחריך ובמקרה שם המשפחה שלו זהה לזה של מנהל המחלקה. האם ייתכן שככה זה באמת עובד במדינת ישראל של שנת 2010?
למה אי אפשר להנהיג מערכת מסודרת של קבלתה להתמחות? שיטת ה-Match המפורסמת בארה"ב עובדת לא רע כבר שנים רבות. ראשית, כולם עם סיכויים שווים לקבלה המתבססת על בחינות הרישוי והרושם האישי שהשאירו בחודשים שבהם בילו במחלקה במסגרת הלימודים, ובטח שלא בהתנדבות.
כולם מדרגים את סדר העדיפויות שלהם ומגלים באותו זמן איזו מהן אושרה. דבר נוסף, כולם מתחילים התמחות יחד באותו החודש בשנה, אז תיזהרו לא להגיע לחדר המיון בארה"ב באחד ביולי, כל הרופאים יהיו כאלה שסיימו בית ספר לרפואה חודשיים קודם לכן. דבר אחרון, כולים יודעים בדיוק מתי יסיימו התמחות, והדבר לא תלוי בתקינה של בית החולים, או המחלקה, או בגחמות של העומד בראשה שעלול להאריך את ההתמחות בשנה כי "אין ברירה".
אני יודעת שיש לי ציפיות גבוהות מדי. פה זה לא אמריקה. שיטות מסודרות לעולם לא יעבדו כאן. המערכת כולה מכוונת לניצול מירבי של כוח האדם, תוך זלזול בכבודו ובזמנו. לכן, זה נחמד שיש לי ארבע שנים ליהנות בצה"ל, בזמן שאני מחליטה לאיזו מחלקה להידחף.
ככה זה עובד היום. לא באמת משנה כמה אתה טוב. אבא שלי לא מנהל מחלקה, ואני רוצה להתמחות בכירורגיה פלסטית בבית חולים גדול, שמאפשר חשיפה למגוון רחב של מקרים. האם עליי לוותר מראש? אני ממש לא הטיפוס הוותרן. האם להתחנף? קשה לי לראות את עצמי מתחנפת למישהו.
כנראה שבאמת טוב שיש לי ארבע שנים. בכל זאת, אולי אצליח לפרסם כמה מאמרים ולבוא לכמה ימי התנדבות. אולי גם אתן קפיצה למשרד הפנים, לשנות את שם המשפחה, בדומה לזה שניהל מחלקה X בבית חולים Y. זה בטח לא יכול להזיק.
הכותבת היא בוגרת בי"ס לרפואה בשנות ה-20 לחייה וסטאז'רית בבית חולים מוביל במרכז הארץ. במקביל מנסה לנהל חיים נורמטיביים עם חבר וכלב ולהתמודד עם קשיי המערכת
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם