סקס והסי.טי: בבקשה קצת סובלנות בכיפור
אחרי ראש השנה הגיעו יותר מ-500 איש למיון שבהם טיפלו 10 אנשי צוות. אז תנסו להבין גם אותנו
550 איש במיון לאחר החג צילום ארכיון: יהודה לחיאני
האמת שכמעט הלכתי לעבודה כרגיל. אני מודה - אני נהנית בחדר המיון. אפשר לצפות במגוון רחב של מקרים, תמיד עסוקים וקשה מאוד להשתעמם. לומדים המון. אבל בגלל שרק להתלבש היה עבורי משימה שדרשה כוחות מיוחדים, החלטתי שזה לא יהיה הוגן מבחינתי. אז לקחתי יום מחלה, והנה אני עם הטישו והאקמולים מוצאת את הפנאי לכתוב לכם.
ובכן, נראה שבמיון הגדול במדינה עובדים קשה. מפתיע, לא? ביום הראשון השבוע, בתום החג והשבת, הגיעו למיון לא פחות מ-550 אנשים. חמישה רופאים בכירים, שני מתמחים ושלושה סטאז'רים. כוח אדם מספק לכל הדעות? אז זהו, שלא. המיון היה כאוטי. אנשים בכל פינה שאפשר לחשוב עליה, עומדים או יושבים. וכיאה לעם ישראל, כמות הרעש עלתה פי 550 רק מהעצבים, חוסר הסבלנות והחוצפה שבאוויר.
חשבתי לעצמי מה עבר בראש של אותם אנשים שדחו את ההגעה למיון במשך כל סוף השבוע הארוך? שבצקת הריאות תחלוף מעצמה? שהכאבים בחזה יירגעו? לא כך היה בפעמים הקודמות שבהן ביקרתם במיון, לרוב נזקקתם לטיפול כלשהו, אולי אפילו אשפוז. אז לחכות דווקא הפעם, להגיע במוצאי החג וביום שלמחרת וכמובן לכעוס על ההמתנה הארוכה והמייגעת.
תקשיבו - לוקח לפחות שלוש עד ארבע דקות לבצע בדיקת דם, עוד ארבע-חמש דקות לצילום, לפחות עשר דקות לבדיקה גופנית ושאילת שאלות סבירה. בערך 20 דקות למטופל, כשבאותו הבוקר נכנס למיון בממוצע אדם אחד בכל דקה וחצי. אז למה אתם מצפים? הצעקות יועילו? בדקנו חולים בקצב מטורף, עשינו כמיטב יכולתנו.
תמיד נגרם עוול
למה אתם מרגישים נוח לבוא עד אליי ב-20 השניות שלקחתי לעצמי למנוחה, אחרי שראיתם שלא ישבתי במשך שעות, להתערב באמצע שיחה עם אחד הרופאים ולשאול אותי שאלה "מאוד דחופה"? אנשים לא מבינים שכשהם מגיעים באמצע הלילה ונאלצים להמתין שעות בחדר המיון לנוירולוג, שזמן ההמתנה אליו ברפואה הקהילתית נע בין שלושה חודשים לחצי שנה, הם בעצם הרוויחו.
אבל עם ישראל לא מסתכל על חצי הכוס המלאה. הכל תמיד קטסטרופה. תמיד נגרם למישהו עוול. מעניין מה יהיה במיון במוצאי יום הכיפורים. אני כל כך שמחה שאזכה להיות הפעם בבית. כמות האנשים שתפקוד את המיון ודאי תרקיע שחקים. צום לא מתאים לכל אחד.
גם אני צמה מדי שנה ואיני מזלזלת
באמונה חלילה וחס. אולם אם אתם נוטלים תרופות או סובלים ממחלה כרונית כזו או אחרת, למה באמת זה טוב? לא לכולם יש רזרבות פיזיולוגיות, וצום מוחלט שכזה יכול לעתים להזיק יותר מלהועיל.
קראתי השבוע טור של אחות חדר מיון בבית חולים אחר, שביקשה מעם ישראל לבקש הפעם ממנה סליחה. על היחס, הבוטות והצעקות שלא לצורך. אני ממש לא מבקשת מכם שתבקשו ממני סליחה. אם יש לכם ממי לבקש סליחה עשו זאת פנים מול פנים.
אולם אני כן מבקשת מכם, שאם במקרה במוצאי יום הכיפורים או בכלל, תהיו אתם אלו שיפקדו את חדר המיון, במקום התלונות רק תחייכו. גם אם אנחנו לא בשיא הדרנו תבינו אותנו, תהיו סובלניים. אז גמר חתימה טובה לכולם.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם