סקס והסי.טי: גם מערכת הבריאות קורסת ולאיש לא אכפת
סוף השבוע הקשה שעבר על כולנו העלה בי שוב את השאלה: מתי מישהו ישים לב למערכת הבריאות שלנו שנמצאת על סף קריסה? מעטים פונים למקצוע הרפואה, השכר ממש לא גבוה כמו שנהוג לחשוב ולא ברור למה ממתינים – שהכול יתמוטט ברגע אחד?
אם מישהו באמת היה מקשיב לאלו שצפו מראש את הקטסטרופה והתחננו בעבר לתוספת תקציב חיונית לשירותי הכבאות וההצלה, אולי לשם שינוי הוא גם היה מבצע.
אני שואלת את עצמי - האם תגיע העת שבה מישהו יקשיב לציבור הרופאים הצעירים, המתריע לא אחת על מערכת הבריאות הקורסת ועל המצב הנוראי במחלקות האשפוז ובחדרי המיון? מה יהיה? מתי הכל יתמוטט? כמו שזה נראה כעת מבפנים: השעון מתקתק ולא נראה שלמישהו אכפת.
זה אולי נדוש ולא כך כל אמין, אבל אני באמת רואה את המקצוע שלי כשליחות, בין היתר. רופא הוא שליח ציבור, לא משנה באיזה תחום הוא עוסק. כיום, בניגוד לעבר, לא מדובר עוד במקצוע עם הרבה כבוד, ומי שחושב אחרת מוזמן לבוא ולראות את הבלאגן בחדר מיון שגרתי.
כיום, בדיוק כמו בעבר, לא מדובר עוד במקצוע עם הרבה כסף, למרות הדיווחים התקשורתיים האחרונים בכל הקשור למרכיבים את דוח שיאני השכר במגזר הציבורי. הפעולה הכי פשוטה היא לנפנף בעובדות קיצוניות ולומר שהרופאים מתבכיינים ומרוויחים הרבה כסף. אם הייתי מחפשת כבוד ומעמד, אולי הייתי נכנסת לפוליטיקה או צועדת קדימה במסדרונות האקדמיה.
אם הייתי רוצה כסף, הייתי מוצאת איזו משרה מכניסה בביו-טק או בסטארט אפ מבריק. כנראה שהייתי ממשיכה לעבוד קשה, אבל לפחות הייתי זוכה לישון בכל לילה במיטה שלי ולנהל חיי משפחה וזוגיות הקרובים לנורמליות. אולי גם לא הייתי צריכה לדאוג לכל שקל שאני מוציאה מהכיס שלי, עם ותק של 12 שנות לימוד וניסיון.
אם כבוד וכסף היו כל רצונותיי, אין ספק שלא הייתי בוחרת במסלול כה ארוך, מפרך ומתיש, שסופו אפילו לא נראה בינתיים באופק, רק כדי לקבל צעקות ממטופלים ולהרוויח שכר מינימום, שערכו השעתי שווה פחות ממה ששילמו לי בגיל 16 עבור שירותי בייביסיטר. בחירתי אולי תמוהה בעיני רבים, לעתים קרובות גם בעיני עצמי,
בעוד שבועיים אני מסיימת את הסטאז' ופונה הלאה בשביל האבנים הצהובות שלי. למדתי המון רפואה בשנה האחרונה, נהניתי, כהרגלי התלוננתי, לעתים בכיתי אבל בעיקר צחקתי. הרגשתי שעזרתי למטופלים רבים בתקווה מבלי שגרמתי לנזק מיותר. טעיתי לא מעט, אך למדתי מטעויותיי בזכות חבריי המתמחים היקרים בבתי החולים, שהקדישו לי זמן אינסופי בלימוד ובמתן עצה.
טור זה יהיה האחרון שאכתוב לעת עתה, ולכן ארצה להיפרד מכם באמירת תודה על שהקדשתם לי מזמנכם בקריאה. חשוב לי שתזכרו את דבריי הבאים ביום מן הימים, ולא תגידו שאנחנו, ציבור הרופאים הצעירים, לא התרענו מראש.
דיברתי מספיק על הייאוש מהמקצוע, על היעדר התקנים שביטויו הוא מחסור בכוח אדם מספק, ועל התגמול ההזוי שאנחנו מקבלים עבור עבודתנו. הזכרתי גם את העובדה שמעטים פונים היום למקצוע הרפואה. פרט נוסף חשוב שרצוני לציין, שבניגוד לדעה הרווחת על שיאני השכר, הרופאים הבכירים נאלצים דווקא לברוח מבתי החולים כדי להשלים הכנסה במקומות נוספים, במקום להשקיע את הידע והמיומנויות שלהם בכלל הציבור חסר האמצעים.
התרענו, ונמשיך להתריע. עד שמישהו יקשיב, ואולי גם יחליט לבצע. למה תמיד חייבים לחכות עד שתפרוץ שריפה? בעולם הרפואה נהוג לומר שהתרופה הכי טובה היא מעצם מניעת המחלה.
לכן, אני שמחה לספר לכם על עמותה מתפתחת של רופאים צעירים שנקראת מרש"ם - מתמחים לשיפור הרפואה בישראל. מדובר בעמותה ששמה לה למטרה את הפחתת עומס העבודה של המתמחים, ייצוגם, שיפור הכשרתם ותנאי העבודה, הגדלת שיעור מיטות האשפוז במוסדות הבריאות הציבוריים, שיפור מעמד הרופא בישראל, קידום שירותי רפואה שיוויוניים בדגש על רפואת הפריפריה ועוד.
למרות שאני עדיין לא נמנית על ציבור המתמחים, בחרתי להזכיר את העמותה כדי שהציבור הרחב יכיר את פועלה למען שיפור הרפואה הציבורית בישראל בכללותה. מדובר בעמותה המתקיימת מתרומות, וזקוקה לכוח ציבורי רב. אבקש לפנות אליי במייל לכתובת Efrat.mirsham@gmail.com אם ברצונכם לשמוע יותר כיצד תוכלו לעזור.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם