סקס והסי.טי - תורנות שבת אחרונה: בין חוסר כבוד לשוביניזם
הגעתי דווקא בגישה אופטימית ושמחתי לעבוד לצד מתמחה נחמד. אבל אז התחילו החולים להגיע אחד אחרי השני לאגף שבו אני נמצאת: חולה סוכרתי עם שריטה בבוהן, אישה בריאה עם שן בעייתית. ואני? המשכתי להדגיש דבר אחד ויחיד: שאני לא אחות
הגעתי בגישה אופטימית ושמחתי לגלות מתמחה חמוד שכיף לעבוד איתו. מתמחה טוב ונחמד שעובד איתך משנה את כל התמונה. מתמחה כעוס ונוקשה יכול להפוך תורנות שכזו לסיוט. והחולים התחילו לזרום.
אחד אחד הם התגנבו לאגף שבו אני נמצאת. קשה לתמרן בין כולם, והרגליים התחילו לכאוב לי כבר לקראת אחר הצהריים. הסטאז'ר השני הבריז, ואני נתקעתי עם כל הטרטורים. לא הספקתי לחזור מליווי של חולה אחד, וכבר הודעה שמחכים לי "עשר דקות" עם הבא.
"סטאז'ר לליווי" שמעתי במערכת הכריזה. אתן עובדות איתי כבר חודש, יודעות איך קוראים לי ומודעות לעובדה שאני הסטאז'רית היחידה פה היום. מה יש, לקרוא בשם זה כבר לא אופנתי? לא ביקשתי שחלילה תקראו לי ד"ר, זה ממילא לא נכון עוד באופן רשמי. אבל "סטאז'ר"? אני לא חושבת שאני נראית כמו גבר, אבל אולי אני טועה. ייתכן אפילו שפקידות הקבלה שוביניסטיות?
עזבו את החולים, שרובם עדיין לא הצליח להבין את קונספט האני עם סטטוסקופ בצבע בורדו בוהק. אז מה אם אני 151 ס"מ בקושי, אז מה אם אני בחורה צעירה. אני ממש לא יודעת איפה יש עוד סדינים, כריות ושמיכות. אשמח להביא לך כוס מים עוד דקה כשאתפנה. ושוב, אני לא אחות.
"סטאז'ר לליווי" פעם שנייה. אוקיי, תמתינו קצת יותר מחמש שניות וחצי. אני פה רגע לפני בדיקה רקטלית של חולה. זה באמת יהיה מאוד מכובד מצידי אם אגיד לאדון שהחלטתי לוותר על הבדיקה שלו ואברח כל עוד נפשי בי. מאוד יאה לדוקטורית צעירה.
שמעתי מעבר לווילון את אחת האחיות שואלת "איפה הסטאז'רית?". לפחות היא מודעת לכך שאני לא ממין זכר. כבר התקדמות. "אני כאן, כבר מגיעה", עניתי. "נו, איפה את? מחכים לך לליווי. כמה פעמים אפשר לקרוא לך?", היא נזפה בי בזמן שפתחה את הווילון מבלי להסס. "אני באמצע בדיקת חולה".
אני מנסה ולא מספיקה לענות כדי למנוע את תחושת המבוכה הבלתי נמנעת של האדון מולי. "נו, בואי. אין זמן. אין זמן".
המזל הוא שלפחות הספקתי לחטא ידיים ולשים עליי כפפות חדשות, למורת רוחו של איש התחבורה שממתין "כבר עשר דקות". ברור. אני חושבת שבאמת הצלחתי לעצבן אותו כשהתעקשתי לבזבז עוד רבע שניה בלבדוק את תיק הליווי כדי לוודא שכל הציוד הנדרש ישנו "במקרה של מצב חירום" - כי אני באמת סומכת עליו. מצטערת, אני לא סומכת על אף אחד.
השעות עברו, הרגליים התחילו להראות סימני קריסה. חייבת לשבת, בכל הזדמנות. בבקשה אל תכריחו אותי לקום. הצלחתי לשדל את חברי היקר להביא לנו פיצה, שנתנה זריקת עידוד קלה לשעות הלילה (שימו לב בנות, ככה צריך לחנך אותם). היה נחמד גם כשאמא של חולה, שבמקרה היתה מורה בתיכון שבו למדתי, השאירה לנו שוקולדים מכל טוב לשעות הקטנות.
מדהימות הסיבות שבגינן פונים אנשים למיון באמצע הלילה. בחורה צעירה ובריאה עם כאב באיזור הצוואר, הלחי והלסת. וכן, אולי גם יש לה שם שן בעייתית, אבל היא מאוד נבהלה. מה כבר את חושבת שיש לך? רוצי ישר לבניין כירורגיית פה ולסת בסמוך. אני בטוחה שהמתמחה התורן ישמח להתעורר בשבילך משנתו.
או חולה סוכרתי שבא בליווי בנו והמטפל הצמוד. פתאום הם שמו לב לפצע חדש ברגל, ובבדיקה מצאנו שריטה קטנה בבוהן שיכלה לחכות עד לרופא המשפחה בבוקר שלמחרת. טוב נו, בסדר, בגלל שהוא חולה סוכרת שלחנו אותו ליועץ השיקומי.
מה הפלא שהמיון עמוס כשלאנשים יש כל כך הרבה אנרגיות לבוא באמצע הלילה עם הבעיות הכי הזויות? כל הכבוד להם על חשיבות הבריאות בעיניהם. אכן חולים מסורים. בין לבין היו גם מקרים דחופים באמת שקצת השכיחו ממני את חוסר התחושה בכפות הרגליים. וכך בא לו הבוקר. יאללה. הביתה, לישון.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם