מחלקה פסיכיאטרית: כך זה מרגיש מבפנים
אני זוכרת אותה כישות בלי צבעים או ריחות, אבל עם עמוד שדרה ומרכז עצבים. בלי דבר נורא – פרט לזמן
במרכז הישות הזו נמצא עמוד השדרה - מסדרון מוארך, מעוטר בצילומים מוצהבים מנוף ארצנו. מסדרון זה היה החלק החשוב ביותר של המחלקה, שכן בו עברה עליי הפעילות המשמעותית ביותר. המעבר מיחידה ליחידה, זה המסמל את סיומה של פעילות מסוג אחד כגון שינה, אכילה או ריפוי בעיסוק, ומעורר תקוות שווא רגעית לקראת המעבר לפעילות אחרת.
מעמוד השדרה הזה הסתעפו לשני הצדדים שלוחות מלבניות - החדרים, ובתוכם המיטות, שליד כל אחת מהן ארונית מתכת ריבועית. בצידו המרוחק של החדר כיור יחיד, ומעליו מראה בעלת שוליים חלודים בה יכולתי להציץ מדי פעם, ולראות את המחלה פנים מול פנים.
ובקצה המסדרון הראש, מרכז העצבים: חדר האחיות, שבמרכזו הטלפון; חדר האוכל - דחוס שולחנות פורמייקה וכיסאות פלסטיק, מתעורר לחיים לארוחות שמתקיימות בשעות לא נכונות, ושוב גווע; חדר הריפוי בעיסוק - מלא בחפצים מוזרים, חשוך ודומם רוב הזמן והסלון. במרכזו ארון שהכיל מספר משחקים או ספרים ישנים ואת גולת הכותרת של המחלקה - הטלוויזיה, שהופעלה לעת ערב.
בחוץ, בצמוד למחלקה, הגינה. מעט טבע, עייף וחולני. קצת דשא מקריח, שיחים שפופים, ועץ קצוץ אחד או שניים. ובתפזורת כמה כיסאות נוח, ליצירת אווירה נינוחה. בין כל היחידות הללו נעים ונדים אנשי צוות וחולים, שאף הם נדמו לי מטושטשים ונטולי פנים, גופים קשים לזיהוי.
כל זה, המרחב. אבל לא המרחב הוא שהיה המימד המשמעותי במחלקה הפסיכיאטרית, אלא הזמן, שאינו זהה לקיים בעולם שמחוץ לה, אינו דומה כלל לזמן המוכר לכם - זה שניתן למדידה ומתחלק לדקות, שעות, ימים, שבועות וחודשים, כמו מתגלגל מעצמו במהירות ובקלילות תוך שגרת החיים היומיומית שלכם.
שום דבר נורא לא היה שם, במחלקה הפסיכיאטרית, פרט לזמן. כי הזמן שם היה זמן דיכאון - גוש גדול ומוצק, יחידה אחת שאינה ניתנת לחלוקה או למדידה. הכאב הנורא שעימו הגעתי למחלקה המשיך בשלו ללא כל שינוי, כמו מוכיח את עוצמתו ונצחיותו למול יריביו.
ובפניי עמדה משימה קשה -
לקום, להתפשט ולהתלבש. לבלוע כדורים ולשטוף פנים ולצחצח שיניים. ללכת לחדר האוכל כדי לאכול ארוחת בוקר. להמשיך משם לסלון, כדי להשתתף בהתעמלות בוקר קלה. אחר כך לריפוי בעיסוק. לעשות קצת מכל דבר. לרקום שורות צלבים, לקלוע סלי קש, לרקוע את חומות ירושלים על גבי לוחות מתכת מוזהבים, אולי התנועות המונוטוניות ידחפו קצת קדימה את הזמן.
לאחר מאמצים רבים של העברת זמן, מגיעה שעת הצהריים: שוב לחדר האוכל, ומנוחת צהריים שמפוררת עוד קצת זמן. אחר הצהריים, לצאת החוצה, להתאמץ לשחק במשחקים תפלים ומשעממים כמו שש-בש או רמי-קוב. להפסיד או לנצח, העיקר לסיים, לחכות שייגמר, כל הזמן לחכות שייגמר.
להיכנס, לשבת, לקום, לחכות לאורחים, אורחים מגיעים, לחכות שילכו, שילכו כולם. ואחר כך בסדר הפוך של התקפלות וסגירה לקראת סיום: שוב לאכול מבלי להרגיש כל טעם, קצת טלוויזיה, מול קריין שמדווח בקול חגיגי על מקומות ואירועים לא רלבנטיים, ומחכה עוד המקלחת - נגיסה גדולה יחסית בזמן.
וסופסוף צחצוח שיניים ובליעת כדור אחרון שיביא עמו את החבטה הנכספת של ההירדמות לכמה שעות של לילה, שהן בגדר זמן חינם נטול תודעה וכאב. כל זאת מתוך הידיעה כי בבוקר שלמחרת שוב יעמוד מולי אותו הגוש המקורי, אותו הנצח שאינו ניתן לספירה, שלא מצטבר או מתקדם לקראת משהו.
ובתוך מרחב הזמן הנורא הזה, כל סימן דרך, כל הפרה קטנה של השגרה היא בגדר אירוע, כמו, למשל, הרגע בו נקראתי לישיבת צוות המחלקה.
הכותבת מתמודדת עם מחלת הדיכאון מזה שנים רבות, ועברה אישפוזים, טיפולים פסיכולוגיים, תרופתיים וכו'. בטור זה היא מנסה לתאר את המציאות הפנימית של המחלה, כפי שחוותה אותה במהלך חייה - כילדה וכנערה, כאישה צעירה ובוגרת, כאם וכבת זוג
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם