ראשי » חדשות » בריאות » התהום שבפנים

השלב הסופי: למחוק את הנפש הפגומה שלי

רציתי לשתף פעולה עם הרופאים, אבל לא יכולתי. אולי הגעתי לשלב שדורש לאתחל מחדש את הנפש

לא התחוללה שם במחלקה הפסיכיאטרית דרמה של טיפול והצלה, אלא רק שגרה מייגעת. התנהלות אוטומטית תוך מאמץ הולך וגובר, כמו בתוך נוזל שבהדרגה הופך למוצק, מאיים להתקשות סביבי. הרופאים, בהם תליתי תקוות רבות, היו כמעט בלתי נראים במחלקה. התרופות כלל לא השפיעו.

וכך, חוף המבטחים התגלה כמצג שווא ואילו אני שקעתי בדיכאון עמוק אף יותר. כי אם גם המהלך הדרמטי הזה לא הועיל, ואם גם תרופות רבות עוצמה ומחלקה פסיכיאטרית על כל צוותה לא הועילו - נראה ששום דבר כבר לא יוכל לעזור לי.

כנראה שאני מורכבת מחומרים זרים ובלתי ידועים לרופאים ולרפואה. ולא כמו מטופלים אחרים סביבי שיצרו קשר זה עם זה, דיברו, התקדמו והחלימו, הרגשתי אני זרה ומנותקת גם במקום ההוא. חולה שהמחלה שלה עמידה בפני כל תרופה, והיא עצמה הולכת ומשתתקת עד להעלמה עצמית כמעט מוחלטת.

כך הופתעתי מאוד כשהאחות נכנסה לחדר הריפוי בעיסוק וקראה בשמי: הרופאים רוצים לדבר איתי. יחד עם החשש התעוררו גם התקוות - עכשיו אדבר, אסביר והם יבינו. ולאחר שיקשיבו וישמעו, הם, מרפאי הנפש, ימצאו בכל זאת את הדרך לרפא אותי.

מאובנת ומבוהלת, וגם נרגשת, המתנתי במסדרון בסמוך לדלת סגורה שמאחוריה חלל נוסף במחלקה שעד כה לא הבחנתי בקיומו - חדר הישיבות. כשהדלת נפתחה, נמלטו דרכה החוצה שאריות של צחוק ושיחה ידידותית שגוועו עם כניסתי. אחד מהנוכחים סימן בידו על הכיסא הבודד שבצידו האחד של החדר, צד שעמד שומם מול שלושה צדדים כבדים ומכובדים, צפופי אוכלוסיה.

והמאזן היה כולו לטובתם: להם היתה הוודאות והסמכות, הם ידעו הכל, ואילו אני לא ידעתי דבר. הם צדקו ואני טעיתי, הם דייקו ואני הגזמתי, הם היו מציאותיים והגיוניים ואילו אני על הכיסא שלי. תלושה, פגומה, משוגעת. הם היו רהוטים ומיטיבי דיבור ואני מולם, חסרת מילים, אילמת.

כל המבטים, כל השאלות, הופנו אליי:
"היה אירוע של מוות במשפחה כשהיית ילדה?".
"לא, לא במשפחה הקרובה".
"גירושין? ההורים שלך התגרשו?".
ואני, בנימה של התנצלות: "לא, דווקא לא".
"את יכולה לספר לנו קצת על הילדות שלך? על ההתבגרות שלך?".
מול פנסי הענק המסנוורים שלהם, כל מה שהיה חי בתוכי קפא, הסתתר או נמלט.

הם לא היו נגדי. זה לא היה אישי. הם היו אנונימיים ונייטרליים, ואילו אני הייתי מקרה מעורר עניין. הם התעניינו במה שבתוכי, רצו להציץ פנימה ולבחון מקרוב את הנפש שלי. אני רציתי לעזור להם, לשתף פעולה, לתרום את חלקי, אבל כבר הבנתי שאין לי דבר לתת להם. הייתי ריקה ומרוקנת, והכאב הנורא שהיה לי בפנים היה חסר תכנים מבחינתם.

כך, כשהגיעה סוף סוף ההזדמנות

שלי לדבר ולספר, כל מה שיצא, תוך עיוות חיוך מתנצלת, היו משפטי שלילה ריקים, כמו הנוזל הצהבהב והדליל שנפלט החוצה כשמנסים להקיא בבטן ריקה:
"אני לא יודעת...".
"אני לא בטוחה...".
"לא חושבת...".
"לא זוכרת...".

נעצתי מבט מושפל בשולחן הננסי שכאילו נלכד בין הספות שלהם, בעוד הם ממשיכים בדיון ערני בינם לבין עצמם עד לסיכום ומסקנות. כששוחררתי לבסוף חזרה למסדרון ידעתי שאכזבתי, שנכשלתי, שחטאתי. לא דיברתי, לא שיתפתי פעולה, לא התרפאתי.

רק הידרדרתי ונפלתי עוד ועוד בתהום הזו שאין לה תחתית, עד שהגעתי אולי לשלב הסופי והאחרון, הנורא ביותר, שאליו מגיעים רק חסרי התקנה. אלו שלא נותרת כל ברירה אלא להשמיד ולמחוק את הנפש הפגומה שלהם ולאתחל אותה מחדש.

הכותבת מתמודדת עם מחלת הדיכאון מזה שנים רבות, ועברה אישפוזים, טיפולים פסיכולוגיים, תרופתיים וכו'. בטור זה היא מנסה לתאר את המציאות הפנימית של המחלה, כפי שחוותה אותה במהלך חייה - כילדה וכנערה, כאישה צעירה ובוגרת, כאם וכבת זוג

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...

התהום שבפנים

הכותבת מתמודדת עם מחלת הדיכאון מזה שנים רבות, ועברה אישפוזים, טיפולים פסיכולוגיים, תרופתיים וכו'. בטור זה היא מנסה לתאר את המציאות הפנימית של המחלה, כפי שחוותה אותה במהלך חייה - כילדה וכנערה, כאישה צעירה ובוגרת, כאם וכבת זוג

לכל הכתבות של התהום שבפנים