הטיפול במכות חשמל הצליח: הנפש נחה
הסכמתי מיד לטיפול. והבנתי שמכשיר הפלא פועל לאט, מייבש את הנגע בהדרגה. עד שאתה נחלץ מהדיכאון
ובכל זאת, כשהגיע הרגע נתקפתי בבהלה גדולה. בתוך ים הכאב והחרדה הכללית שהקיף אותי, נולדה אימה מוחשית שהתפצלה לפחדים ספציפיים: ואם ארגיש את זה? ואם אתעורר באמצע? ואם לא אתעורר כלל?
שכבתי בחלוק של חולים על המיטה, הפעם כמו חולה אמיתית שעוברת טיפול רפואי של ממש. הצצתי בקנאה מבעד למחיצת הבד הדקה אל צלליתו הדוממת של החולה שקדם לי, זה שהיה כבר אחרי הטיפול.
אחר כך בחנתי בחשש את הקופסה הקטנה והפשוטה שעל העגלה שלמרגלותיי, כדי לנסות ולהעריך את האיום וההבטחה הטמונים בה: כמה חוטים שהשתלשלו ממנה כמו זנבות, כפתורים עגולים, כל כך תמימה למראה. אך בזמן שניסיתי להתרכז בקופסה הזו, הפתיע אותי צינור עבה שהגיח מהכיוון השני, מלווה במילות הרגעה של הרופא. והתודעה שלי, שכל כך רציתי להיפטר ממנה, נאבקה בכל כוחה בתחושת הערפול המתקתקה שהלכה והשתלטה עליה.
התעוררתי במחלקה, מטושטשת מעט ולאכזבתי - עדיין הייתי אני עצמי, במלוא התודעה של הקיום החולה שלי. ההשפעה לא הורגשה לאחר טיפול או שניים, רק לאחר מספר טיפולים. ואני התחלתי להבין: מכשיר הפלא פועל באופן אחר, שונה מזה שציפיתי לו. לא באמצעות חיתוך חד ועמוק שמשמיד ומסלק את הנגע, אלא על ידי ייבוש הדרגתי, איטי ומתמשך.
וכך, עד לסיום סדרת הטיפולים, מהזרם הפרוע, הסוער והשוצף שהיה לי בפנים, נותר רק קילוח דקיק ונטול אנרגיות, שגם הוא הלך ודעך בהדרגה, מותיר אחריו יובש שקט.
השיטות
כך שוחררתי לבסוף חזרה לעולם: חולת נפש מוכרזת, שמבטה בוהה, פניה מושפלות ומחוקות מהבעה, הליכתה איטית ומהוססת וידיה תלויות באוויר כמתוך התגוננות - כזו שבמבט מהיר ניתן לתייג אותה כמחוקה, לא כשירה, או לפחות מוזרה.
שקטה ושותקת, לא מפני שאינה רוצה לדבר, אלא משום שאין לה מה לומר. היא חלולה מבפנים, ריקה מתוכן, לאו דווקא מזיכרונות (כמעט דבר לא נמחק מזיכרוני, רק אירועים מסוימים חסרי חשיבות מתקופה קצרה שלפני האשפוז), אלא ממחשבות ורגשות, מוודאויות ורצונות.
ולנפש המנומנמת הזו נותר רק עניין אחד בחיים: צמד החמד שינה ואכילה, ושאיפתה היחידה היא לישון הרבה, לישון עוד, ועוד יותר, כמה שרק אפשר. ובשאר הזמן לאכול. לאכול הרבה ובאיטיות בכל ארוחה, לאכול הרבה פעמים ביום, לאורך היום כולו.
אלא שכל זה היה שיפור, שיפור ניכר: הרעש נדם. הנפש נשכבה לנוח. נעלמה הדחיפות הבהולה שבניסיון להימלט, להיחלץ, לכבות את הכאב הבוער ששרף אותי בלהבות ענק. ואני יכולתי להמשיך את הקיום שלי, יכולתי להמשיך לחיות - עוד קצת ועוד קצת, יום ועוד יום, גם אם לעת עתה הקיום שלי היה פאסיבי וסתמי.
ובמבט לאחור אני יכולה לומר: למרות הכל, הטיפול הזה של נזעי החשמל הוא שחילץ אותי לבסוף מהדיכאון העמוק והממושך שהייתי שרויה בו. נכון, לא הבראתי, לא התרפאתי, אבל הריק שנוצר אפשר לאחר זמן למשהו חדש לצמוח, כשלבסוף חזרתי להרגיש, יכולתי להבין ולהתפתח, לעבור טיפולים פסיכולוגיים ואחרים ולקחת שליטה על חיי.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם