יומן סרטן: בקרוב ירד המסך על ההצגה שלנו
עברנו עם הודיה שלוש שנים קשות מאוד, ועכשיו אנחנו במעבר לפרק ב' בחיים עם סוף ההצגה: פרק ההפנמה
הצגה של 1,000 יום צילום המחשה: bluegum, sxc
הבנים באו לומר שלום. הבכור חפן את ראשו בין זרועותיה של הודיה, שאחזו בו בחוזקה ולא הרפו. הבן הצעיר הניח את ראשו על החזה, ושניהם הבינו ללא מילה שמה שהיה לא יהיה. הודיה הייתה כמו ילדה עבורם. אני הסמכותי, הדורש, המציב גבולות. היא החברה שחלקה עימם חוויות.
הבנים התבגרו בטרם עת. עצבות וכאב עוברים כחוט השני בחיינו, אבל אנחנו יודעים לקחת רגעים ולהפוך אותם לשמחה ולאושר. למדנו שאיתנו גרים יחד בכפיפה אחת עצבות ואושר, בכי וצחוק. לא ברור לשלושתנו מאיפה מגיע הכוח להתמודד. בעצם, אנחנו גם לא שואלים. פשוט מקבלים את המוות כחלק מהחיים.
אין לי ספק שיגיעו ימים קשים מאלה, אבל באותה מידה יגיעו גם ימים של בשורה והראות תתבהר. יש לנו שמחת חיים שגם המוות לא ייקח מאיתנו.
ברגעים האלה, שבהם נאבקות פעימות הלב של הודיה על כל דקה של נשימה, אני עומד ומצדיע לכולם: למשפחה הקרובה, לאחות, לתורמת מוח העצם, לאחותי שתמיד שם בשבילי עם מילה טובה, לחברות שמכסות את הודיה באהבה אין קץ. רק טענה אחת לי אליכן - הקפידו לבשל אוכל שאני אוהב. לא תרד, בצל, בצקים או לזניה.
התחלנו את פרק ב'
כשאני כותב שורות אלה, דמעות יורדות ומכסות את המקלדת. בקושי רב אני מוצא את האותיות ואומר לעצמי: אני מרוויח כל דמעה ביושר. אין לי בעיה להביע, לכאוב ולבכות. רגשות הם חלק מהבראה ומשיקום.
אנחנו התחלנו כבר את פרק ב': פרק ההפנמה וההבנה. עברנו עם הודיה שלוש שנים קשות מאוד, פיזית ונפשית, אבל ידענו לשחות בין הטיפות ולא לטבוע בים הייאוש. תמיד שידרנו חוזק, אורך רוח ואהבה. כמו במחזה של שייקספיר: להיות או לא להיות, קומדיה וטרגדיה מהולים יחד. ההצגה עלתה ורצה במשך 1,000 יום. בקרוב יירד המסך.
תרגם שלונסקי לעברית:
להיות, או לא להיות, וזו השאלה:
מה נעלה יותר: לשאת באורך רוח
חיצי גורל אכזר, אבני מרגמותיו,
או אם חמוש לצאת מול
ים הייסורים,
למרוד, וקץ לשים להם!
יהודה ליב גורדון תרגם מעט שונה:
הֱיוֹת אוֹ לַחְדּוֹל מִהְיוֹת? זֹאת הִיא הַשְּׁאֵלָה?
הֲטוֹב טוֹב לְאָדָם לָשֵׂאת דּוּמָם וְלִסְבּוֹל
כָּל פִּגְעֵי הַזְּמָן, כָּל מַגֵּפוֹת הַמִּקְרֶה,
אוֹ הֵחָלֵץ עֲלֵיהֶם וְלָשׂוּם קֵץ אֶל כֻּלָּמוֹ
פַּעַם אֶחָת?
שייקספיר קולע כל כך למחשבותיי.
חיצי הגורל פגעו בגוזלים שלנו, שטרם הגיעו למצוות. על אף הייסורים, לא נרים ידיים. אנחנו כאן בשביל הודיה עד לרדת המסך. גם כאשר הוא יירד ומחיאות הכפיים יידמו, בליבנו תהדהד תמיד הדרך של הודיה כהשראה, התמדה. כך גם אבני הדרך שהשאירה בכל פינה, בעיקר במערכות היחסים עם החברות. סיפורנו תם, אך לא נשלם.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם