יומן סרטן: הודיה כמו פרח שעליו רק נושרים
רצינו לראות את הודיה רצה, מאזינה, נטולת אגו. עם הזמן היא רק קמלה ונבלה ועלי הכותרת שלה הולכים ונושרים
רצינו שתמשיך לרוץ צילום המחשה: SXC
רצינו כל כך לראות את הודיה רצה בין החברות, יושבת, קשובה, מאזינה, סגורה, נפתחת, רואה ואינה נראית, נטולת אגו, שרה ורוקדת. ב-1,000 הימים האחרונים הבינה הודיה שהיא חיה על זמן שאול, שמרה על קוח הרוח, תרמה את עצמה למדע, שיתפה פעולה.
עם הזמן קמלה, נבלה, צללה, בין מנות דם להקאות, לבחילות, לאובדן ההכרה, ידעה למצות את הזמן בבניית חברות. לצד החברתי היתה משמעות כה רבה עבורה, היא השקיעה בכך זמן ופשוט קיבלה את האדם.
כמו גבעול עירום
לא שפטה, לא ריכלה ולימדה את עצמה לאהוב. ממצב של חוסר קבלה, פחדים וחרדות היא התעלתה ונאבקה, נלחמה בשצף קצף, רצתה לבלוע את העולם וגם הצליחה בכך.
הודיה מאוד לא אהבה שאצלם בהפתעה, ללא תכנון. כלל האסתטיקה אינו ניתן להפרה,
אבל אני, כצלם הדיוט, מצלם כל רגע ובעיקר את המשבר והזוועה. חשבתי לעצמי שיש להנציח כל רגע, כאילו הוא האחרון בחיינו.
הודיה היתה כמו פרח, ועתה נושרים להם עלי הכותרת אחד אחד. נושרים ונעלמים באדמתנו ומשאירים גבעול עירום.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם