יומן סרטן: מי יחבק אותי כשהאבק ישקע?
אני נושא את צער השתיקה ויש בי רצון לפרוק את כובד המסע שעברנו. מחבקים אותי עכשיו אבל מה בעתיד?
האלבומים מונחים על השולחן, לצידם שירים שסימה כתבה. אני מצלם את השמש והיא כותבת עליה: "שלום שמש, ים, מבעד לחלוני (בבית החולים)
אני רואה אור מבעד לחלוני,
אני רואה שמש מבעד לחלוני,
אני רואה ים מבעד לחלוני,
אבל אינני רואה את הסוף.
אני רואה אנשים חולים,
אני רואה אנשים בריאים,
אבל אינני רואה את הסוף.
מקווה שלסיפור שלי יהיה סוף טוב.
אמן".
בשלוש השנים האחרונות חגגנו את ימי ההולדת של כולנו בבית החולים. וכך כתבה סימה:
"חוגגים יום הולדת בבית החולים
יום נישואים - בבית החולים
יום הולדת להודיה - בבית החולים
יום הולדת לבן הבכור - בבית החולים
יום הולדת לבן הצעיר - בבית החולים
יום הולדת לאורן - בבית החולים
מה יהיה? מה יהיה?
בחורה בגילי עם משפחה
צריכה לחגוג במקום אחר.
הבטחתי לילדי בשנה הבאה
ושוב המצב חוזר חלילה.
עוד שנה ועוד שנה
וכך עברו להן שלוש שנים בבית החולים".
הודיה כתבה שיר לו קראה: "שתי אצבעות מאיכילוב". השיר הולחן ובוצע על ידי דניאל מהמחלקה להשתלת מח עצם:
"שתי אצבעות מאיכילוב
שתי אצבעות מאיכילוב
אני יושבת בדיכאון,
כל היום בחדר בידוד,
הספירות אינן עולות.
רואה ענן מחדרי
ואותך אוהבת,
שתי אצבעות מאיכילוב.
מנות דם, טרומבוציטים, ניופגן,
עדיין חלשה.
אנטיביוטיקה, אופטלגין
וכדורים בכל מני גדלים וצבעים.
הספירות אינן עולות.
אני בדיכאון.
רוצה הביתה, כבר נמאס לי,
מתגעגעת לילדים.
אוהבת אתכם עד שיגעון,
חכו לי - תיכף אחזור!".
אני משמיע את השירים לחברים הרבים שמגיעים אלינו לניחום. יש לי רצון לפרוק את כובד המסע המפרך שעברנו. אנשי המחלקה להשתלת מח עצם כואבים כל כך את עזיבתה של סימה, שהם נמנעים מלבוא לשבעה. אני מבין אותם. בינינו לבין הצוות נוצר קשר הדוק. הטיפול המסור והזמן נתנו את אותותיהם.
להערכתי הצוות שבור. אני מתכנן לבקר אותם בתום השבעה. השבר במחלקה בא בגלים. מי תומך בצוות? האם הם מלווים על ידי אנשי מקצוע? פסיכולוג?
אני נושא את צער השתיקה. קשה לבטא צער, כאב. מחבקים אותי כל היום. השאלה היא מי יחבק אותי כאשר האבק ישקע. אנשים רבים שאיני מכיר באים ואומרים מילות עידוד. מנהג מדהים לשבת שבעה. מוכן לשבת שלושים.
אני מתקשה להבין מהיכן הנביעה הזו. האם זה ימשיך? רק עתה הבנתי עד כמה סימה היתה מחוברת לקהילה. הדמעות יורדות, אין לי שליטה עליהן. בחוץ עדיין אין עננים. אנחנו מתחילים פרק חדש, אורזים את המחשבות, כל דלת שנסגרת פותחת אחרת במקום. אני מנסה להביע דרך המילים והמיילים את כאבי. בא לי לצעוק למה?
סימה עלתה על רכבת וירדה בתחנה הלא נכונה. רבים מחברינו עלו יחד איתה ועדיין ממשיכים איתי עם הפנים קדימה. כתבה הילה מערבי:
"עם הפנים קדימה
והשיער מתוח לאחור
אני צוללת פנימה
ובוחרת לא לבחור
האור נכנס מבעד לחלון
מאיר לי דרך חדשה
בין האמת שלי לציפיות שלך
כמעט איבדתי אחיזה
אני באתי לכאן לשיר
למלא את האוויר בנשמה
שילמתי כבר את המחיר
של לתרץ ולהסביר
ולא הבנתי בשביל מה
נפלתי לא פעם
עכשיו אני קמה
העיר שלי שוקקת
האנשים מבולבלים
אני סביבם צוחקת
ובניהם שוברת לי כללים
כבר חשבתי לעזוב הכל
לברוח למקום אחר
אבל קראתי בעיתון
שאסור לי לוותר
אני באתי לכאן לשיר...
פתאום הכול נראה אחרת
מתי נרדמתי ככה
אני כבר לא זוכרת
אבל עכשיו אני מתעוררת
אני באתי לכאן לשיר..."
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם