הילד שלי צריך לשמור מרחק ממני ומהדיכאון
הילד שלי שאל למה כל הזמן אני עצובה. לא ידעתי מה לענות לו. רק רציתי שיעזוב, כדי שלא יחיה חיים כמו שלי
רוצה להגיד לו שיעזוב אותי (למצולמים אין קשר לידיעה) צילום המחשה: יוסי אלוני
"אני אקח אותך לבית חולים", הוא ממשיך ומשמיע קול צפירה של אמבולנס. וואוואוואו. אני לא מגיבה. הילד ממשיך לשבת שם, על המיטה שלי. אני מביטה בו בכאב נורא, באימה. זה אינו סתם ילד, זה הילד שלי.
רגליו מקופלות תחתיו, באופן הזה שרק ילדים מסוגלים לו. על החולצה שלו שהוא כל כך אוהב פאוור ריינג'ר אמיץ, דהוי מרוב כביסות. כן, זה הילד שלי. ובאותו הרגע אני משוכנעת, יודעת, בוודאות: אם הוא הילד שלי, הוא ודאי מרגיש את מה שאני מרגישה. גם אם לא כרגע, וגם אם עדיין אינו יודע זאת, הרי זהו הגורל שמחכה לו - בשל תורשה וסביבה כאחד - גורל של חיים נוראים וקשים, חיים בתוך דיכאון.
כי מה שיצא ממני ודאי פגום ומקולקל כמוני. למה ילדתי את הילד הזה? זו היתה טעות. טעות קשה היתה ללדת את הילד, לתת לו חיים. טעות נוראה, שהוא, ילד קטן, נאלץ לשלם עליה את המחיר. איך יכולתי לעשות מעשה כה חסר אחריות? עדיף היה לו שלא להיוולד לאמא נוראה כמוני, דיכאונית, שאינה יכולה לתת לו דבר. עדיף היה לו שלא להתקיים קיום כה אכזרי, להרגיש, לסבול, כמוני. בלי הגנות.
אני רוצה להגיד לו שיילך, שיעזוב אותי. כי אם כבר נולדת, אני רוצה לפחות להזהיר אותו. עדיף שתשמור מרחק ממקור הנזק. ממני. עדיף שלא תתקרב ילד תם, שלא תסתכל ולא תראה. שלא תדע, שלא תרגיש דבר. רק ככה אולי תוכל להציל את עצמך, את היופי ושמחת החיים שלך. אלא שהילד לא הולך.
מחלה של עצב
"אמא, למה את עצובה כל כך?", הוא מתעקש. ואני שותקת. אין לי מילים. לא מסוגלת לדבר עם אף אחד בעולם. לא מסוגלת לדבר עם הילד שלי, לענות לו. "אני יודע למה", הוא ממשיך. "זה בגלל שהייתי ילד רע".
משהו זז בתוך הגוש המוצק והקשה של הדיכאון שלי. אולי זיכרון ילדות, אולי כעס, או מרד. לא. אני לא אעביר את זה הלאה! את ההאשמה העצמית, ההרס והשנאה העצמית. לא אזרע את הזרע במו ידי, לא אתן לזה להימשך דור אחר דור - לשקרים, לשתיקה, להסתרה המתמדת.
שלא כמוני, הילד שלי לא רק חושב ומרגיש, הוא גם אומר את מה שהוא חושב ומרגיש. שלא כמוני, לילד שלי יש מילים, והוא לא מפחד להגיד אותן. הוא לא מפחד לשאול. והוא גם יקבל תשובה. הוא יקבל אותה ממני.
ואני אוזרת
את שארית כוחותיי: "לא, זה לא בגללך", אני אומרת לו, וידי כבר נשלחת מאליה ומלטפת בתנועה שגורה את ראשו, את שערותיו. "ואתה בכלל לא ילד רע. אתה ילד פלא, אתה ילד נהדר". אני מסבירה לו. "יש לי מחלה, מחלה של עצב. והייתי חולה בה עוד הרבה לפני שנולדת. תשאל אפילו את אבא כשהוא יחזור מהעבודה".
"ואתה", המשכתי. "אתה דווקא קצת עוזר לי להילחם במחלה". אני מסתכלת עליו, בוחנת את פניו החכמים, הגלויים, הכנים. נראה שהוא קיבל את דבריי. נחה דעתו. הוא רץ חזרה בעליזות למשחק המחשב שלו, משאיר בחדר השינה אותי ואת הדיכאון שלי. "ילד מתנה", אני לוחשת אחריו, "ילד תרופה". ואני קמה מהמיטה, מפלסת דרכי למטבח דרך הבטון, דרך פלדה יצוקה, להכין את ארוחת הערב.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם