ההחמצה: פרידה מאורי מלמיליאן
סיפור עלייתו ונפילתו, בנאלי ככל שיהיה, הוא מעשה שחוזר ויחזור על עצמו. אתמול אורי, שלשום נמני, מחר פלוני אלמוני. באמת רצינו שהמשמרת של מלמיליאן תימשך כמה עונות. שיתחיל בעונת בנייה עם הצעירים ובהמשך הדרך יבואו ההישגים. אבל דבר לא צלח. לא פיללנו לאליפות, אך גם לא לכזו עליבות
מלמיליאן. אין אדם שלא רצה בהצלחתו צילום: דני מרון
שנים ציפינו ליום בו ישוב אורי מלמיליאן לקבוצת נעוריו, הקבוצה אותה הרים מאשפתות במלוא מובן המילה. אין דומה בית"ר שלפני אורי לזו שאחריו. אורי היה הקסם. אורי היה ההבדל בין קבוצה שכונתית פרועה ומקופחת לבין פנטזיה על הכדורגל היפה.
יום החתימה בבית"ר היה לנו כיום בו נסגור מעגל קוסמי. כעת נותרנו בתחושת חמיצות ותסכול. אין שמחה ביום שאחרי אורי. אין ברוך שפטרנו כמו אחרי לכתם של מאמנים כושלים. אין אפילו את תחושת ההבטחה האמיתית או המדומיינת עם חתימתו של מאמן חדש.
נדמה, שאין אדם שלא רצה בהצלחת אורי בבית"ר. אפילו אוהדי היריבות פרגנו לו. כולם אוהבים את אורי. אי אפשר שלא לאהוב את אורי. את הצניעות, את הקלאסה, את החיוך הביישני. את הנוסטלגיה למה שהיינו פעם לפני עידן הגאידמק, את תנועת היד אחרי הבקעת שער שאומרת "וויי וויי וויי."
זו גם הסיבה שעל אף תצוגות הנפל, הקהל לא אכל לו את הראש. דבקנו באורי כמו חסידים אחרי אדמו"ר. כמו שערה על ראש קירח. ואלמלא היה קם ומתפטר, ספק אם הייתי מעלה על הדעת לכתוב מילה רעה כנגדו על אף שביקורת מקצועית ודאי שקיימת.
יש משהו בכדורגל שהוא הרבה מעבר לעיסוק ספורטיבי. אוהד אמיתי חווה דרך פילטר של אהדת קבוצה, רגשות נעלים. משמחה משכרת עד תעוקות נפש איומות. הכדורגל מספק משמעות ונחמה בעולם בו כולנו רצים כאוגרים על גלגל במרוץ לשום מקום. זו גם הסיבה שהכדורגל אוהב סמלים גדולים, גדולים מהחיים. הכדורגל מטפח אותם, לועס אותם, לפעמים זה נגמר בקתרזיס של סרט הוליוודי, לפעמים עדיף שהאגדה תישאר אגדה.
סיפור עלייתו ונפילתו, בנאלי ככל שיהיה, הוא מעשה שחוזר ויחזור על עצמו. אתמול אורי, שלשום נמני, מחר פלוני אלמוני. באמת רצינו שהמשמרת של אורי תימשך כמה עונות. שיתחיל בעונת בנייה עם הצעירים ובהמשך הדרך יבואו ההישגים. אבל דבר לא
צלח. לא פיללנו לאליפות, אך גם לא לכזו עליבות. לא ראינו מהקבוצה דבר. לא כדורגל יפה ומלהיב, לא כדורגל טקטי מסודר, גם לא דם יזע ודמעות במלחמות דשא. כדורגל סתמי חסר נשמה ונתון ליד המקרה. שמועות על דם רע בין המאמן לשחקנים התבררו כאמת. היה מגעיל לתפארת כל הצדדים.
תראו, היו שנים שבית"ר היתה כל-כך גרועה שהייתי מחזיק את מוסף הספורט ביום ראשון כמו שמחזיקים נייר טואלט מטונף. אבל השנה, זה לא היה כל כך גרוע כמו שזה היה משעמם. ביום ראשון האחרון אפילו לא פתחתי את המוסף.
נותר לקוות ששחקני הבית הצעירים יתעשתו ויבינו שזו קריאה אחרונה לפני סוף קריירה. ואורי? לא משנה מה, גדול שחקני בית"ר בכל הזמנים.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם