שחקני בית"ר ירושלים הם סוסים מתים?
אם היושב במרומים רוצה להציל מישהו, הוא יקטוף אדם שנופל ממטוס או יוציא לו את הברק מהתחת. ומי יודע - אולי אפילו ישאיר את בית"ר בליגה אחרי שבית הדין חרץ את גורלה לרדת. בידי שחקניה יש עדיין כוח לשנות
רון עמיקם דווקא חושב שירידה ללאומית תעשה לבית"ר רק טוב
ליל רוח וסער, הגשם שטף את הרחובות וברק הכה בדוד מים שעל גג ביתה של הגברת
המטען החשמלי של הברק, בהתאם לחוקי הפיזיקה הכימיה וכו', עשה את מה שמטענים חשמליים עושים בדרך כלל כשהם נתקלים במים, ועבר בזרם המים, חלף בזרבובית הברז וחדר לתוך פיה של הגברת טימרוביץ' אך למרבה המזל, יצא מהפתח שבדרך כלל יורה רעם. אם אפשר לדבר על מזל בהקשר של אדם שמכל בני האדם בעולם חטף ברק שיצא לו מהתחת.
בגלל שאלוהים נמצא בפרטים הקטנים, כך בכל טוב יש רע, בכל רע יש טוב. אם היושב במרומים רוצה להציל מישהו, הוא יקטוף גם אדם שנופל באמצע הלילה ממטוס או יוציא לו את הברק מהתחת ואפילו מי יודע, אולי ישאיר את בית"ר בליגה אחרי העונה החשמלית שעוברת עליה.
ועכשיו ברצינות.
בגלל צעיף שעלה באש, ומטף כיבוי שיצא משליטה, החליט בית הדין של התאחדות להטיל על בית"ר עונש של שלושה משחקי רדיוס. לא רימון עשן, פאקינג צעיף ששווה לעונש שבפועל הינו מכת מוות לקבוצה.
רפ"ק חזן, סגן מפקד הכוח ביציע של בית"ר ירושלים, שייצג את המשטרה בדיון בבית הדין, סיפר: "לקראת סיום המשחק הבחנו בלהבה ואש ביציע בית"ר, התברר שזה היה צעיף של מכבי חיפה שעלה באש. נכנסנו עם מטפי כיבוי וכיבינו את האש". אוהד שהיה במקום סיפר כי שני צעירים הציתו צעיף של מכבי חיפה, מעשה מכוער ללא ספק, ושני מאבטחים כיבו את הדליקה באמצעות מטפי כיבוי, פרוצדורה שמטבעה גורמת לפיזור חומר כימי וכתוצאה מכך לערפל סמיך שהתאבך באזור הצעיפים.
בטלוויזיה
אבל שלושה משחקי רדיוס בפלייאוף? בזמן שבית"ר נלחמת על חייה, חודשים אחרי שהורידו לקבוצה שתי נקודות. זה עונש לא מידתי. עונש אכזרי שמשמעותו אחת. בית הדין חרץ את דינה של הקבוצה לרדת ליגה. לא במגרש, לא ביכולת, לא במלחמה, בית"ר תרד מתוך גחמה שיפוטית חסרת היגיון.
באחד מאתרי האינטרנט קראתי טוקבק שאמר: "אלי כהן אתה אולי שריף, אבל כל הסוסים שלך הם סוסים מתים". מיד נהייתי עצוב. לקחתי ללב. פתאום, הכתה בי העליבות במלוא מציאותה המכאיבה.
עכשיו ברשותכם, כמה מילים לשחקני בית"ר.
סוסים מתים? זה מה שאתם רוצים שיגידו עליכם? סוסים מתים? להיות חתומים על ירידת ליגה? ואתם יודעים מה? למרות שמאוד מפתה לדחוף פה טקסט שכולו סדרה ארוכה של עלבונות סרקסטיים מבוללים בלעג, בוז ורחמים עצמיים )שלחלקם מקור ספורטיבי וחלקם סובלימציה לא מפוענחת לנרקיסיזם של הכותב( אני חייב לומר לכם, שלמרות הכל, אני אוהב אתכם אפילו יותר מאשר את השחקנים בימיה הגדולים של הקבוצה. אני כבר לא כועס, לא מתעצבן. אני חומל ומרחם.
ובדיוק במקום הזה, שהחמלה הופכת לייאוש. ייאוש שמרים את ראשו המכוער שלו ומפיו נושבת צחנה ארסית. דווקא עכשיו שהכול נראה אבוד, מתגלה שעתם היפה ביותר של הגברים. אלו שבמצב דחק וסכנה, כשמנגנון ה"ברח, קפא או הילחם" נכנס לפעולה, לא בורחים מהכדור, לא קופאים בבהלה תחת הלחץ, אלא נלחמים בשינים ובציפורניים, עד לדקה האחרונה. עד שהגברת השמנה מתחילה לשיר.
שחקנים שרצים עד שהם מקיאים, אוכלים דשא, ברכיים ומגני עצם. לא הולך לכם בכדורגל? הלחץ מנטרל יכולות טכניות? תילחמו. תפעילו את הנפש דרך הגוף. תמאיסו על היריב את החיים, תכאיבו לשריר החשק שלו. תגרמו לו לפחד בגלל שלכם - אלו המכונים "סוסים מתים", לכם , אין מה להפסיד. חוץ מאשר את הכבוד.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם