מקור המילה ומכאן משמעותה מגיע, איך לא, מצרפתית: sur=מעל, realism=מציאות. את המושג עצמו הגה המשורר גיום אפולינר ב-1917. שנים אחר כך, אנדרה ברטון, אבי התנועה, אימץ את השם הזה לקבוצה שהתקבצה סביבו. הסוריאליסטים ראו עצמם כתנועה פילוסופית ומהפכנית ושילבו בעבודותיהם אלמנטים של הפתעה וחוסר הגיון.
את אופיה הנוכחי והסוריאליסטי של נבחרת הטריקולור בונה ומעצב מנהיגה המקצועי, ולעתים אף הרוחני, המנג'ר ריימונד דומאנק כבר מאז 2004. כבר אז נראה שהחלטותיו בהחלט נראות קצת שנויות במחלוקת, ולעתים אינן מחוברות למציאות.
גם ברחבי הרפובליקה נשמעו לא מעט טענות על החלטותיו המקצועיות של המאמן, אבל כמו לכל אחד בכדורגל, את הריספקט ואולי אף את החותמת הסופית על כך שהוא מאמן ראוי, קיבל דומאנק דווקא במשחקי הגביע העולמי בגרמניה 2006.
את הטורניר ההוא התחילה צרפת בצורה מאד לא מרשימה, וגם זה בלשון המעטה. אחרי שתי תוצאות תיקו מול שוייץ ודרום קוריאה, זו שסיימה רביעית בטורניר הקודם, הצרפתים השכילו לנצח את טוגו, ולמזלם הגדול גם זכו לעזרה מעמיתיהם האירופים, שניצחו בעצמם את הקוריאנים בדרך למקום הראשון.
כנראה שדווקא מאזן של שלושה שערי זכות מול נבחרות נחותות ממנה בהרבה, לפחות על הנייר, ניער את שחקני הטריקולור, שכבר בשלב הבא הכפילו את המאזן הנורא מול נבחרת ספרדית מצוינת, שהדבר האחרון שאפשר היה לומר עליה הוא שהיא חלשה. ואז הגיעה ברזיל, ואחריה נפלה פורטוגל, ופתאום דומאנק הוא לא רק מאמן מוזר, אלא גם גאון.
המשחק האחרון באותו טורניר דווקא היה המשך יחסי לשלב הנוקאאוט. צרפת הייתה טובה, וזינאדין זידאן, שהיה גדול הפנטזיסטים של תחילת העשור, הוביל חבורה
אחרי 108 הופעות ו-31 שערים (האחרון בדקה השביעית של הגמר) איבד זידאן את שלוותו, נגח במרקו מטראצי, שבאופן אירוני כבש אף הוא את שער השיוויון במשחק. בדקה ה-110 נגמר האוויר לצרפתים. המשחק הוכרע רק בפנדלים, אבל כבר אז נראה שרוחם של הצרפתים נשברה ושנקבע "מלמעלה" שאת התואר הזה הם כבר לא ייקחו.
ארבע שנים אחרי ורק דבר אחד נשאר קבוע - הגאון המוזר עדיין שם. אמנם שמונה שחקנים מהסגל ההוא זומנו לתוכנית הריאליטי העכשווית של דומאנק, אבל אחרי שעברנו את שלב האודישנים, הגענו לתחרות ולשלב ההדחות, ופה כבר אף אחד לא חסין.
בגזרת השוערים נשאר מיקל לאנדרו, אבל הוא לא יזיז את הוגו לוריס מעמדת השוער הראשון. דווקא בהגנה הצרפתים יציבים, ואפילו מעובים בגזרה השמאלית. פטריס אברה, גאל קלישי, אריק אבידל ו-וויליאם גאלאס היו יכולים לריב בקלות על התפקיד.
השניים האחרונים הם משרידי 2006, אבל המצב הפיזי שגרם להעדפתם כמטאטאים (גאלאס יותר, עקב מצוקת בלמים בקבוצתו), כנראה יבטיח להם את המקום בסגל הסופי דווקא במרכז ההגנה, וללא מתחרים ראויים באמת.
איטליה, אלופת העולם הנוכחית, בנויה באופן מסורתי סביב יסודות הגנתיים יציבים (לפחות על הנייר), כאשר שניים מהם היוו חלק בלתי נפרד מהסגל ב-2006. מטראצי, שכבר הוזכר, הוא הראשון. השני הוא קנאברו הגרזן, שזכה בתואר שחקן השנה בעולם באותה השנה. צרפת, לעומתה, מתבססת על הקישור וצפונה. היא נבחרת של אמנים, של יוצרים ושל חולמים.
פרנק ריברי, שאמנם נראה כמו דמות מסרט אימה, הוא הרבה יותר מאהב מאשר לוחם. טוב נו, על המגרש הוא גם לוחם, אבל הכוונה ברורה. ל-2006 הוא אמנם הגיע כג'וקר, אבל כשאתה משחק ליד זידאן, מקאללה ופטריק ויירה מאד קשה לך למצות את הפוטנציאל.
היום ריברי הוא כבר סוג של מנוע בנבחרת הצרפתית ולעיתים נראה שעליו יקום וייפול הקמפיין העכשווי. הוא לא באמת מקובע לתפקיד מסוים, ועל זה כדאי לדומאנק להתבסס. בהחלטה מבריקה של מאמנו בבאיירן מינכן, לואיס ואן-חאל, הוסט המצולק לכנף השמאלית, על אף היותו ימני. הדבר הוביל לכך, שבמקום שהכדורים יוגבהו מהכנף ויצא מה שיצא, ריברי נכנס פנימה עם הרגל הדומיננטית, והפציץ את השער.
לדומאנק אמנם אין את אריאן רובן באגף השני, כמו שיש לואן-חאל, אבל יש לו שחקן לא פחות טוב. פלורן מאלודה, שהיה אחד מהגורמים המרכזיים להחזרת הכתר של צ'לסי, מילא תפקיד מקביל לזה של ההולנדי באלופה האנגלית.
הגעתו של קרלו אנצ'לוטי לסטמפורד ברידג' גרמה לפריחתו של מאלודה ועל אף שהוצב בד"כ בצד שמאל (התפקיד של ריברי) הוא נמצא הרבה בצד השני הודות לחילופי מקומות רבים בשיטה של הבלוז.
במידה וגם הגאון המוזר יבין שהאיום בחיתוך למרכז ישחק תפקיד משמעותי במערך ההתקפי של צרפת, הוא רק ירוויח מזה, כמו גם ניקולאס אנלקה חברו לצ'לסי של מאלודה, שהראה באמת מה הוא יודע אחרי כמה שנים שכונות. וכן, אני יודע שאומרים "שחונות", אבל כמו שאנלקה נראה עד השנה הוא באמת התאים יותר למשחק בשכונה. אבל אותו עוד נזכיר בהמשך.
את היורש של זידאן במרכז כבר ראינו השנה באיצטדיון ר"ג. הוא נראה איטי, אולי קצת שמנמן, אבל כאן חוזר שוב הסיפור עם הקנקן. על הכישרון של יוהאן גורקוף דיברו כבר ב-2006. למונדיאל הוא עדיין לא זומן, אבל למילאן הוא היה אמור להתאים כמו כפפה ליד.
אגב, ב-94 היה בחור צעיר שתפקידו העיקרי היה להרים מזוודות ולחלק מים לחבריו לנבחרת, ופחות לשחק. לבחור ההוא קראו רונאלדו, והוא אמנם לא שיחק תפקיד מרכזי באותו הטורניר, אבל את המשך הסיפור כולם כבר מכירים. טוב היה עושה דומאנק אם היה נוהג באותה הדרך, מזהה פוטנציאל אצל יוהאן הקטן, ונותן לו להחזיק ג'ריקן בשלושה צבעים.
ההיסטוריה של גורקוף במילאן לא הייתה מרשימה כל כך. אוקיי, היא הייתה אפילו מעליבה יחסית למה שרואים ממנו היום. בשנתיים אצל הרוסונרי הוא שותף ב-36 משחקים וכבש רק שער אחד. בשנתו השלישית לחוזה הוא חזר לצרפת, היישר לבורדו, זאת שעצרה את שטף האליפויות של ליון, ונעצרה השנה רק ברבע גמר הצ'מפיונס בסוג של נקמה מתוקה.
גורקוף הוא ספורטאי בנפשו, והוא חלק ממשפחה של ספורטאים. אימו שיחקה כדורסל, אחיו הגדול היה שחיין ורוכב אופניים ואביו, כריסטיאן גורקוף, כדורגלן בעברו, מכהן כמנג'ר של לוריאן. מעניין מה הם הליינים שרצים אצלהם בארוחות שישי.
מאז שחזר למולדתו, גורקוף לא עוצר ולפתע ההשוואות לזינדין זידאן עולות שוב. הקשר/חלוץ הוא ללא ספק הבורג המרכזי בהתקדמות האדירה שביצעה בורדו בשנתיים האחרונות. זה אמנם לא מועדון קטן שכבר היה בצ'מפיונס, אבל הפעם הם גם מרשימים.
אם יצליח גורקוף לממש את הפוטנציאל ובאמת יבין מה דומאנק מתכנן (כרגע לא ברור האם דומאנק עצמו מבין מה דומאנק מתכנן) אז ההשוואות כבר יהיו הרבה יותר ריאליות ויתחילו באמת לדבר עליו כיורש אמיתי ולא כעל יורש בכאילו.
האמת, על החוליה ההתקפית אפשר לדון ארוכות, אבל צריך להתייחס לזה כאל סוג של לוטו. קרים בנזמה, חלוצה של ריאל מדריד, לא הוזמן לסגל, והסיפור שלו נגמר לטורניר הקרוב. האמת זה די מובן אחרי עונת הנפל שלו.
הדבר המוזר הוא שדווקא תיירי הנרי, שחווה פחות או יותר את אותו הדבר בברצלונה, כן זומן. לדומאנק התשובות ואותן הוא יצטרך להסביר בנוסף לסימן השאלה הגדול מכולם. הנרי לא יכול לשחק בשלב הבתים, אחרי שנגע ביד במשחק באירלנד, כך שעד שלב הנוקאאוט החלוץ המוביל של הצרפתים אמור להיות ניקולה אנלקה.
אנלקה, שיחד עם דידייה דרוגבה ופרנק למפארד, עשה בית-ספר לשאר הגנות הפרמייר-ליג, עשה סוויץ' בראש העונה והבין שאגו לא חייב לבוא על חשבון הכשרון. אם בעונותיו הקודמות בצ'לסי הוא התמקד בפוזות של סופרסטאר על שטיח אדום (או במקרה שלו, שטיח ירוק), אז העונה הוא דווקא עשה לא פחות עבודה שחורה מאשר אחרון הגרזנים בקבוצתו.
בסופו של דבר, גורלה של נבחרת הטריקולור ייפול על החוליה הקידמית. כי אם מאלודה ימשיך לשתף פעולה עם אנלקה והשניים האחרונים ישחקו כמו בתחילת דרכם בארסנל של סוף שנות ה-90, ואם גורקוף ישתחל לנעליו של זידאן, ואם ריברי יישאר ריברי, אז החגיגות בשער הניצחון, עם כמות היין הנכונה, יהיו הכי סוריאליסטיות שאפשר.
יתר כתבות פרויקט נבחרת ביום:
> שומרי מסורת: תכירו את נבחרת מקסיקו
> עוד טלנובלה של סלסטה? מבט על נבחרת אורוגוואי
> כמה טוב בבית: דרא"פ הרוויחה מאירוח המונדיאל
נא להמתין לטעינת התגובות
