לעומת זאת, יש כמה דברים במונדיאל הקרוב שקשה מאד לצפות. אחד מהם - אולי הבולט שבהם - הוא יכולתה של נבחרת ארה"ב. האמריקאים מגיעים לדרום אפריקה כסימן שאלה גדולה, שנוצר בעקבות שנים של פיצול אישיות מצד נבחרת הפסים והכוכבים, שבלט מאד בגביעי העולם האחרונים.
המצב הזה, בו אי אפשר לדעת איזו נבחרת אמריקאית תופיע למונדיאל – כזו שהיא פקטור רציני בטורניר, או אחת שנעלמת אחרי 3 משחקים – הופך את ההימור על הצלחתה לבלתי אפשרי בעליל ואינו מיועד לאנשים בעלי לב חלש.
את רעיון 40 השנים במדבר לא המציא הכדורגל הישראלי. הרבה לפני שאנחנו חלמנו בכלל על מקסיקו 70', נבחרת ארה"ב הייתה בתוך שיממון משל עצמה, שהגיע מיד לאחר גביע העולם של שנת 1950 ונמשך עד המשחקים באיטליה ב-1990.
הנבחרת האמריקאית, באופן שיטתי ומביך, נכשלה בניסיונה להעפיל לתשעה מונדיאלים רצופים. אך בעוד ישראל יכולה להתנחם בכך שנאבקה באריות אירופאיות או דרום אמריקאיות, לארה"ב לא היה שום תירוץ אחרי הפסדים לקנדה, קוסטה ריקה ואפילו האיטי.
השינוי הגיע לקראת סוף שנות ה-80. הרעיון לארח את מונדיאל 1994 והפיכת הכדורגל בארה"ב למקצועני, יחד עם הקמת ה-MLS (שיצאה לדרכה הרשמית רק ב-1993) הביאו רוח חדשה לענף, כשניצחון 0:1 קטן על טרינידד וטובגו במחזור הנעילה של שלב המוקדמות ב-1989, החזיר את האמריקאים אל מרכז הבמה של הכדורגל העולמי.
מאז לא החמיצה נבחרת הפסים והכוכבים אפילו טורניר אחד. אלא שיחד עם החזרה למפת הכדורגל העולמי התווסף לו גורם נוסף, מעצבן ולא ברור. ארה"ב, בצורה עקבית, הופכת את הביטוי "פעם כן, פעם לא", לאורח החיים שלה בגביעי העולם.
זה התחיל באיטליה, שם סיימה ארה"ב את שלב הבתים עם מאזן מביך של 3 הפסדים ו-8 שערי חובה, שהפכו אותה, מלבד איחוד האמירויות, לנבחרת הגרועה במונדיאל 1990. 4 שנים חלפו, והתמונה השתנתה לחלוטין. ארה"ב, כמארחת הגאה,
עוד 4 שנים עברו והתברר שהגל היה חזק מדי עבור הנבחרת האמריקאית, שנפלה מהגלשן ושקעה במצולות. בדיוק כמו באיטליה, גם בצרפת 98' נבחרת ארה"ב הפסידה בכל משחקיה – כולל אחד מול איראן – וסיימה, יחד עם יפן, כנבחרת המאכזבת של הטורניר. אם זה לא מספיק, לאחרונה פירסם המאמן דאז, סטיב סמפסון, כי לפני המשחקים בצרפת החליט לנפות מהסגל את הקפטן ג'ון הארקס כי ניהל רומן עם אשתו של החלוץ אריק ווינולדה. אין פלא שהאמריקאים חזרו לעידן הדיכאון.
אלא ששוב, הזמן עשה את שלו, הפעם לכיוון החיובי. אל גביע העולם ב-2002 הגיעה נבחרת ארה"ב של ברוס ארינה ללא ציפיות והפכה, כבר אחרי חצי שעה, להפתעה הגדולה של הטורניר. בריאן מקברייד, לנדון דונובן ושאר החבורה מארצו של הדוד סם עשו בית ספר לפורטוגל במשחק הפתיחה ופתחו בדהרה, שהסתיימה רק ברבע הגמר, עם הפסד כואב ולא מוצדק לגרמניה של אוליבר קאן. עם ההצלחה האדירה בדרום קוריאה ויפן הגיעו האמריקאים לגרמניה ב-2006, אך כצפוי, התרסקו כבר בשלב הבתים. כן-כן, התסריט, כך הבנתם, היה ידוע מראש.
אז איזו נבחרת ארה"ב אנחנו צפוים לראות בדרום אפריקה? התשובה לא ברורה. מבחינת סגל, אין לאמריקאים במה להתבייש. בראש הפרמידה של בוב בראדלי עומד לנדון דונובן מהלוס אנג'לס גלאקסי, פעם נער הפלא של ארה"ב, שנבחר ב-1999 למצטיין במונדיאל עד גיל 17. כיום הילד כבר בן 28, ומשחק בלוס אנג'לס גלאקסי, אחרי שהעונה גם שיחק בהשאלה באברטון, שם כבש 2 שערים ונבחר לשחקן חודש ינואר.
שם גדול נוסף שנמצא בסגל של ארה"ב הוא דמרקוס ביזלי. בדיוק כמו דונובן (הם אפילו באותו מחזור גילאים), מדובר בילד פלא שגדל ופספס קצת את הפוטנציאל שהיה לו. גם ביזלי זכה להכרה ב-1999, אז נבחר כשחקן השני הטוב ביותר בגביע העולם עד גיל 17, אך מאז השתנו קצת הדברים.
חוס הידינק שם את עינו על הקשר המחונן וב-2004 העביר אותו לפ.ס.ו איינדהובן, שם הפך ביזלי לאמריקאי הראשון שמשחק בחצי גמר ליגת האלופות, כשקבוצתו הודחה ע"י מילאן בגלל שער חוץ. אלא שאז החלו הבעיות. אחרי החוויה ההולנדית עבר הקשר למנצ'סטר סיטי, שם מיעט לשחק בשל פציעה, והחל מ-2007 הוא הפך לשחקן של גלאזגו ריינג'רס. בסקוטלנד הוא רשם מספר הופעות טובות, אך בעונה האחרונה, בעיתוי הגרוע ביותר עבור הנבחרת הלאומית, הוא ראה בעיקר את הספסל ומגיע לדרום אפריקה בכושר מפוקפק.
אבל לא הכל רע אצל הנבחרת של בראדלי. קחו לדוגמא את חוליית ההתקפה, שמורכבת מקלינט דמפסי וג'וזי אלטידור. הראשון היה חלק מהמסע המדהים של פולהאם עד לגמר הליגה האירופית והבקיע במדי הקבוצה 8 שערים אליהם צירף גם 4 בישולים. השני אמנם רשם עונה סולידית למדי במדי האל סיטי (2 שערים ו-7 בישולים), אך מדובר בכישרון צעיר יוצא מן הכלל (רק בן 20), שנקנה ע"י ויאריאל ב-2008.
מלבד השניים האלה יש לארה"ב עוד כמה שחקנים שאפשר להתגאות בהם כמו השוער טים האוורד מאברטון, קרלוס בוקאנגרה מראן הצרפתית, מייקל בראדלי (הבן של) מבורוסיה מנשנגלבאך ואפילו בני פילהאבר, שהיה מועמד בזמנו למכבי ת"א. אמנם אלא לא שמות מוכרים כמו קובי ג'ונס האגדי או קלאודיו ריינה הנפלא, אבל בהחלט מדובר בחבורה שאפשר לבנות עליה על העפלה משלב הבתים.
גם ההופעה של ארה"ב בגביע הקונפדרציות האחרון יכולה להיחשב כנקודת אור עבור בראדלי וחבורתו. למי שלא זוכר, הנבחרת האמריקאית הגיעה אז עד לגמר, שם כבר הובילה 0:2 על ברזיל, אבל נכנעה למהפך אדיר של לואיס פביאנו ולוסיו.
אותו טורניר מטורף, שנערך בדיוק לפני שנה, הוא למעשה מיקרוקוסמוס למצבה של נבחרת ארה"ב – אחרי פתיחה נוראית, שכללה הפסדים לאיטליה וברזיל (3:1 ו-3:0 בהתאמה), צצה לה אותה בעיה של פיצול אישיות שהתפתחה במונדיאלים האחרונים ושינתה לחלוטין את נבחרת הפסים והכוכבים. החל מהמשחק האחרון בשלב הבתים הציגו האמריקאים כדורגל אחר לחלוטין, הביסו 0:3 את מצרים (אלופת אפריקה, להזכירכם) והשאירו את ספרד, אלופת אירופה, המומה בחצי הגמר.
מה זה אומר לגבי הקיץ הקרוב? קרוב לוודאי ששום דבר. ארה"ב תפגוש בדרום אפריקה את נבחרות אנגליה, אלג'יריה וסלובניה. על פניו, לא בית קשה במיוחד, אבל לאור ההיסטוריה של האמריקאים, אפשר להגיד שהכול פתוח.
"אם הם יישרדו את המשחק הראשון מול האנגלים, יש להם סיכויי טוב מאד לעלות", ניבא לאחרונה אלכס פרגוסון את סיכוייה של ארה"ב להצליח בטורניר. אלא שכפי שזה נראה כרגע, הבעיה של בראדלי לא מגיעה מכיוונן של הנבחרות האחרות בבית. היא מגיעה דווקא מנבחרת ארה"ב עצמה.
יתר כתבות נבחרת ביום
> כאבי מיחזור: איך ייראה המונדיאל של סלובניה?
> הג'וב האיטלקי: קאפלו ואנגליה מוכנים להילחם בסטיגמה
> מקווים לעליית שערים: נבחרת יוון רוצה לתקן את הרושם
> עד הג'ונג האחרון: דרום קוריאה מחפשת מתנת פרידה למאמן
> ישראל בעלייה: נבחרת ניגריה רוצה לעשות היסטוריה
> בוכים עם כוכבים: מסי ודייגו הם היתרון והחיסרון של ארגנטינה
> עוד טלנובלה של סלסטה? מבט על נבחרת אורוגוואי
> כמה טוב בבית: דרא"פ הרוויחה מאירוח המונדיאל
> שומרי מסורת: הכירו את נבחרת מקסיקו
> דומאנק רע-לי? האיש ההזוי של נבחרת צרפת
נא להמתין לטעינת התגובות
