לקרוא לילד בשמו
לרגל בחירת ספר הילדים האהוב ביותר ביום חמישי הבא, כונסו שניים מהעולים לגמר, מרים רות בת ה-95 ויהודה אטלס, יחד עם שתי תולעי ספרים צעירות ונדירות, לשיחה על איך כותבים ספר ילדים
אבל הסופרת העיוורת, בת 95, התרווחה בכורסתה העמוקה, הרחיבה נחיריה והתעקשה לדבר על זיעה. "כי לכתוב ספר ילדים זה כל כך קשה שיש לזה ריח של זיעה וריח של זיעה הוא לא נעים", התנצלה בפני אורחיה,
אטלס (בתקווה): "ואת מוחקת הרבה?".
רות: "מוחקת. מוחקת. בטח שמוחקת. וצריכה להגיד את השורות בקול רם ולהקשיב לעצמי ולתקן ולהוציא את השיר לטיול קטן בחוץ. ולקרוא אותו בלחישה ולהתרגל".
אטלס (בייאוש): "אבל בסך הכל הכללי זה מהר או לאט?".
רות: "לכל שיר או סיפור הזמן והקצב שלו".
ואתה?
"אני כותב לאט ובייסורים. פעם כתבתי שיר בשבע שנים. התחלתי אותו באבו רודס, אחרי מלחמת יום כיפור. יצא לי בקושי חצי בית. אני כותב ומוחק, כותב וזורק, כותב ומתעצבן. אני נושם ואומר לעצמי,'יופי, אני לא יודע לכתוב שירים'. אחר כך אני נמלך בדעתי, כי אני יודע מה לא בסדר: העט. ואז אני רץ אל המקרר. המקרר הוא ידידו הטוב ביותר של הכותב המתוסכל. גלידה, אבטיח, סנדוויץ'. כרס מקבלים מזה, רק לא שירים".
רות : "לכתוב ספר ילדים זה מאוד אישי. אני עובדת על שיר עד שהוא מוצא חן בעיני. ולפעמים, כשהוא מתארך יותר מדי, אני תוקעת למדגרה. ככה אני קוראת למגירה שלי בבית, שיש בה רישומים שלא יסתיימו לעולם".
אטלס (בקנאה): " יש מה ללמוד ממנה. אשרי מי שכותב מהר וגם נותן כבוד לילדים. מרים כותבת בלי לקרוץ למבוגרים מעבר לכתף שלהם. היא מתייחסת נטו אל לבם ולא מנסה למצוא חן בעיני אנשי עסקים שמוציאים את הספר לאור".
ואתה?
"אני שייך לדור שקורץ למבוגרים. אבל אני מקפיד על שירים עם רבדים שמתאימים גם לילד וגם למבוגר. כל אחד לוקח לעצמו מה שהוא מבין. צ'כשאני קם בבוקר, אני כל כך צריך לפשת'ן, עד שרק בקושי אני מצליח לכוון'. ילדים יבינו את זה באופן מסוים. מבוגרים יבינו את זה לגמרי אחרת".
כמחווה לספרים שילדים אוהבים לקרוא ומבוגרים אוהבים להתגעגע, יצאו זכיינית הערוץ השני "קשת" ו"מעריב" בפרויקט בחירת ספר הילדים העברי האהוב ביותר בכל הזמנים. ועדה שכוללת אנשי אקדמיה, רוח ואמנות, הרכיבה רשימה מפוארת של 30 ספרים המתמודדים על המקום הראשון. "איה פלוטו", "אליפים", "הכבש ה-16", "מיץ פטל" ו"חסמב"ה" הם רק מדגם מייצג. בחירת הספר המנצח תתקיים בשידור חי ביום חמישי הקרוב, בהנחיית כוכבי "ארץ נהדרת", במסגרת הספיישל "מה הסיפור שלך?". הקהל בבית מוזמן להשתתף באמצעות אתר האינטרנט של מעריב NRG ובעזרת SMS. בין הספרים שהגיעו לגמר נמצאים גם "מעשה בחמישה בלונים" של מרים רות, ו"והילד הזה הוא אני" של יהודה אטלס. מתבקש היה, אפוא, להפגיש את השניים לדיון על ספרות ילדים בנוכחות נציגי הדור הצעיר, שני תולעי ספרים קטנים, סקרנים ומנומשים.
מדובר בפרויקט חייזרי משהו, לאור העובדה שילדי המילניום השלישי מעדיפים אינטרנט וטלוויזיה על פני ספר, ואם נורא יציקו להם, יתפשרו על "חבורת המגעילים" (שבה הגיבור העונה לשם פלוץ מורח סמכטה על הצלחות והכוסות). אמנם לגל קליינמן מבית הספר אלחריזי ורון כלב מבית הספר לאמנויות בתל אביב, שניהם בני 12 שמשתתפים בסדנת כתיבה, הקריאה היא סוג של תחביב, אבל את רוב החברים, הם מציינים בעוגמה, מותגים ומשחקי כדורגל מושכים הרבה יותר.
"אני בין היחידים בכיתה שקורא הרבה", אומר רון. "רוב החברים שלי לא מוכנים לגשת לספר. צריך לגרות אותם לזה. המורים וההורים עושים להם כל מיני פרויקטים, מבקשים מהם לכתוב יומני מסע, לתאר במחברת את מה שהם קראו בבית. אני חושב שזו טעות, כי הדרישות הופכות את הקריאה בספר מתענוג לחובה. אם המורים יקראו ספרים בכיתה עם התלמידים בשביל הכיף, לא כחלק ממשימה או שיעורי בית, זה יהיה הרבה יותר מתאים. הייתי מציע שהתקשורת תהפוך את הספרים למותג, בדיוק כמו שהיא מתלהבת מתוכנת מחשב או סדרה חדשה".
"אני אוהבת לקרוא, בעיקר עם אוכל, בעיקר לפני השינה", אומרת גל. "אני לא יכולה להירדם בלי לקרוא לפחות פרק בספר. אני מנסה לשכנע את החברות שלי להצטרף אלי, אבל זה לא עוזר כי יותר מעניין אותן להתעסק במסיבות ובעניינים אופנתיים".
מרים רות: "מזלזלים בכם בגלל שאתם כאלה קוראי ספרים?".
רון: "בהתחלה חשבו עלי שאני איזה חנון, כל הזמן עם האף בתוך הספר. נראה להם מוזר שאני מבין גם בכדורגל ולא רק באטלס ובספרים חינוכיים. אז התחלתי פחות להחצין את הקריאה. בזמן האחרון החלטתי להיות מי שאני והפכתי לאנציקלופדיה של הכיתה".
גל: "אני יוצאת דופן, אבל לטובה. החברות שלי יודעות שאני כמו כולן, רק עם תוספת".
אבל אטלס מודאג. "היום ילד שקורא או מנגן לא נחשב בכיתה", הוא אומר. "הילדים המקובלים הם אלה שמסתובבים עם ג'ל בשיער, ברזלים באוזניים וחתימות של שחקני כדורגל. היום הילדים רגילים לסיפוקים מיידיים וספר לא מתמסר בקלות. אז הילד קורא חצי עמוד וזורק. אבל אפשר לתקן. אפשר לחזור ולקרוא לילדים ספרים בכיתה. בכל יום חצי שעה, בלי שיעורי בית, כי ספר צריך לבוא מתוך הנאה, לא חובה. והוא הרבה יותר חשוב מחשבון ומהיסטוריה. כשאני סיימתי את בית הספר שכחתי הכל חוץ מהשיעורים שבהם המורה היתה חולה ונכנסה המורה המחליפה וקראה לנו את "עוזי והמנגנים הצעירים". זו היתה חוויה נפלאה שאפילו לא עלתה כסף".
"ילד שרובץ מול הטלוויזיה עייף מכדי לגשת לספר", אומרת רות. "והוא כבר לא ישים אותו מתחת לכרית כדי שלא יברח לו. אני הייתי מפחיתה את שעות הצפייה בטלוויזיה ומכוונת את ההורים לקרוא לילדים ספרים בכל גיל. והכי חשוב עם חיבוק. כי כשילד נלחץ אל האדם הכי חשוב בחייו ושומע ממנו סיפור הוא מזהה את הריח של הספר עם הריח של ההורים".
מהו ספר הילדים האהוב עליכם ביותר?
גל: "'תקוות גדולות' של צ'רלס דיקנס,'המכשפות' של רואלד דל ו'מיץ פטל' של חיה שנהב".
רון: "' הרוזן ממונטה כריסטו', 'מסביב לעולם ב-80 יום' ו'חסמב"ה'".
רות: "'מחניים' של פרנץ מולנר וכל שירי לאה גולדברג. גולדברג היתה משוררת גדולה. התפלאתי עד כמה היא מסוגלת, למרות שלא היתה לה משפחה משלה, להיכנס לעולמו ולבעיותיו של הילד. כשהכרתי אותה מקרוב הבנתי שהיא לא תעז לדבר על מה שהיא מעזה לכתוב".
אטלס: "'טרזן', ו'לימפופו' של קורניי צ'וקובסקי, עם הציורים המופלאים. קנו לי אותו כשהייתי בן ארבע והייתי מדקלם אותו בעל פה. וכמובן את'פו הדוב'. אני אוהב אותו גם היום. להיפגש עם ספר ילדים אהוב זה ממש כמו להיפגש עם אהבה ראשונה".
עד לפני חמישה עשורים היו ספרי הילדים דידקטיים, מהוגנים, מטיפים מנקודת מבטו של ההורה והמורה. אפילו אם שמו את הטקסט בפיו של הילד עמד מאחוריו מבוגר אחראי שדיבר מגרונו על נושאים העומדים ברומה של אומה כמו ההעפלה, ההתיישבות העובדת, הקיבוצים והפרחת השממה. אטלס ורות היו בין חלוצי מהפכת ספרי הילדים החדשים, שעמדו לצדו של הילד וראו בבעיותיו הקטנות, היומיומיות, עולם פנימי שלם. הם היו לטובתו גם כשלא התנהג בסדר ולא עמד בציפיות. במקום היסטוריה והתיישבות כתבו על ילד שלא מצליח לשרוך את הנעל או על נער שאמא שלו אומרת לו כל הזמן: "יופי, יופי" וככה הוא יודע שהיא לא טורחת להקשיב. וגם על בלון צהוב וכחול וירוק שהתפוצץ, בום טראח.
"הייתי בשנת שבתון בירושלים, ולימדתי באוניברסיטה על דילמות של מחנכת לגיל הרך", משחזרת רות את היום שבו נולדו חמשת הבלונים המתפוצצים. "התאספה סביבי קבוצה מאוד מעניינת וערה, ובה הציירת אורה אייל. היא אמרה שהיא רוצה לאייר משהו שכתבתי. אז לקחתי מהמגירה את הטקסט של'מעשה בחמישה בלונים' והבאתי לה.
"זה היה סיפור כמעט אמיתי. כי אני, בעוונותי, נסעתי הרבה בדרכים, ואת הילדים שלי השארתי לבעלי בבית. כשחזרתי תמיד הייתי מביאה להם בלונים ולפעמים הם התפוצצו. אז הייתי מנחמת אותם. 'אל תצטער רוני רון, זה סופו של כל בלון'. יש בספר הזה הרבה חלומות ורצונות שמתפוצצים, בום טראח. זה קורה לבני אדם, לפגישות, לחלומות. אולי לכן זה הפך לרב מכר. למרות שכשהבאנו את הטקסט המצויר לאיש עסקים בספריית פועלים, הוא קרא ואמר,'זה סיפור זה? מרים, זה לא מכיל שום דבר. תוך חמש דקות גומרים לקרוא'.
"למזלנו היו שם אנשי מקצוע עם דעה אחרת והם שמחו. אמרו,'סוף סוף מישהו כותב לגיל הרך '. ראיתי פעם ילד בן שלוש שעוד לא יודע לקרוא, יושב במיטה ומדפדף בספר כאילו הבין שהעמוד נגמר. אמא שלו אמרה שהוא צועק את הבום טראח על כל דבר שנופל לו מהיד. אמא אחרת כתבה לי שהודות לבלונים הילד למד צבעים. אבל אני לא צריכה לטיפות. אני פשוט רואה כמה זה נמכר".
אטלס : "את חושבת שזה הספר הכי טוב שלך? ".
רות : "אני לא בטוחה. זה כמו לשאול איזה ילד מכל הילדים שלך את הכי אוהבת. אני חושבת על כל ספר חדש שיוצא שהוא הכי טוב. עד הבא אחריו".
אתה חושב ש"והילד הזה הוא אני" הוא הספר הכי טוב שלך?
"לא. כל ספריי ראויים, אבל "והילד הזה הוא אני" הצליח יותר מכולם. הוא נולד בגלל הרצון לשמר את הדברים שקרו לילדי. הורים עושים לילדים אלבומי תמונות כשהם יפים וחכמים ומחייכים. ואני חושב שילדים לא מחייכים כל היום. לפעמים הם עייפים או נעלבים. אז רציתי לעשות להם ולי אלבום של רגשות מכל מיני תקופות או מצבים. סיבה נוספת לכתיבתו היתה קנאת סופרים. פשוט קינאתי ביורם טהר-לב, שהוציא את ספר השירים הראשון שלו 'משק יגור, טיוטה', ובו תיאר בשירים קצרים עם חריזה קלה את הילדות שלו בקיבוץ יגור. בגללו גם אני התחלתי לכתוב שירים.
"זה לקח בערך שלוש שנים. בתחילה לא הייתי בטוח בעצמי. לא ידעתי אם מה שאני כותב בכלל מעניין מישהו ואם זה יופי או שטויות. הרי אלה דברים פרטיים שלי ושל ילדי ומשפחתי. ובכלל, הרי זה מוזר שבן אדם יתיישב לו פתאום ויכתוב שירים. מן בטלנות כזאת, לא?".
יש בספר תיאורים שלא היו נכללים בקלות בקטגוריה "שירים חינוכיים". איך הגיבה הסביבה?
"הורים אמרו לי שמאז שהם קראו את הספרים שלי הם מתייחסים יותר טוב לילדים. ילדים קוראים את הספר ואומרים,'היי, הילד הזה הוא אני'. באופן כללי די פונקתי על ידי הביקורת. אבל פעם אחת, בפאנל של סופרים ויוצרים, קם איש אחד בקהל ואמר לי,'אתה בכלל לא משורר. אתה פסיכולוג חרזן'. במפגש עם הורים בראש העין הטיחה בי אמא אחת שאני מלמד את הילדים להיות חוצפנים. היא התכוונה לשיר שבו הילד מוכן שלא ירשו לו לשחק או שלא יקנו לו ממתקים, העיקר שלא יבקש סליחה. האמא לא הבינה למה הילד לא מבקש סליחה אם הוא עשה משהו רע. אמרתי לה,'אני לא מחנך ולא פסיכולוג. אני בסך הכל מנסה להסביר לך מה הילד מרגיש במקרים מסוימים. ילד שמכריחים אותו לבקש סליחה, בין בצדק ובין שלא בצדק, תמיד ירגיש מושפל'".
אלפים מנסים את כוחם בכתיבת ספר והיצירות שלהם מעלות אבק בתור מעמד מייצב לרגל של שולחן. רק בודדים זוכים להצלחה מסחררת. יש איזו נוסחה לספר ילדים מצליח?
רות: "אני לא עמדתי בשוק ואמרתי,'תקנו אותי'. אבל הקפדתי על כמה חוקים בסיסיים. קודם כל ידעתי בדיוק למי אני כותבת, כי הייתי הגננת הראשונה בקיבוץ יגור ומחנכת לילדים, הכרתי מקרוב את הבעיות הגדולות והשמחות הקטנות שמרכיבות את עולמם. למשל, 'הבית של יעל', שמספר על ילדה שחיפשה מקום שיהיה רק שלה. כתבתי אותו כשבקיבוץ לא היה לשום ילד פינה עצמאית משלו. שנים סיפרתי סיפורים לילדים והתגובות שלהם עזרו לי ללטש אותם ולייצר את התוצאה הסופית.
"אולי בסיפורים אחרים התגנב משהו שלא שייך לחינוך או לפסיכולוגיה אלא אלי. אבל אני הבעתי את עצמי, אהבתי לכתוב ואהבתי ילדים. זו היתה תמיד נקודת המפגש. האמריקנים נתנו לסוג הזה של ספרי ילדים הגדרה קולעת:'ספרי כאן ועכשיו'. וזה נכון, כי כבודן של מעשיות מפחידות או אגדות פלאיות במקומו מונח, אבל ילד מתחבר הרבה יותר בקלות לעולם מוכר".
המעשיות המפחידות של האחים גרים והאגדות הקסומות של הנס כריסטיאן אנדרסן הפכו לנכס התרבות המצליח של כל הזמנים, למרות שבעולמו המוכר של הילד אין מכשפות ופיות.
אטלס (בזעם): " מאיפה את יודעת שאין מכשפות? או בנות ים קטנות?".
רות: "ספר ספר לגילו. לילד קטן יש תחושת ביטחון במקומות המוכרים, וכשהוא גדל עולמו מתרחב ודמיונו משתכלל והוא מכניס לחדרו גם מפלצות ופיות וקוסמים. קיימת אצל הילד התפתחות בהבנת הספרות. קודם הוא יוצא אל הסביבה הקרובה ואחר כך הוא מרחיב אופקים. בהתחלה ההורים מספרים לו שיש שתי עיניים ואף אחד ופה קטן ואחר כך שיש גם נקודות חן ופצעי בגרות והכינה נחמה".
אטלס: "אני חושב שספר ילדים מצליח חייב יסודות ריאליים. למרות שמדובר בגיל הרך, שכאילו אסור להפחיד אותו, עדיין הוא מבין שלפעמים הבלון שהוא אוהב מתפוצץ וזה נורא ואיום. גם ילד צריך לדעת שיש מצבים לא נעימים בחיים ושדברים שהוא אוהב עלולים יום אחד להיגמר".
"אני חושבת שצריך בעיקר אהבה גדולה לסיפורי מעשיות", מחדדת רות, בעוד גל ורון כבר מזמן עסוקים בבליעת הספרים שממלאים את החדר." מאז שאני זוכרת את עצמי אני מספרת.גם בתור ילדה וגם כנערה וכאישה צעירה. בגיל קטן כבר המצאתי סיפורים על שמחה ואהבה ועל הצער העמוק שחשתי בגלל הכלב הקטן שמת. כל מצב בחיי גרר סיפור או שיר. אם כעסתי על אמא, אמרתי לה, 'אני לא אשאר איתך, אני אלך מפה'. אז אמא אמרה,'מה להכין לך לדרך?', והתחלנו להכין ביחד צרור. קשרנו במגבת יפה על הגב, ואני אמרתי שלום ונפרדתי, ותמיד חזרתי עם סיפורי הרפתקאות מהדרך הארוכה.
"לפעמים צחקו ממני. כי גם כששלחו אותי להביא איזה פרודוקט מהחנות קרו לי כל מיני אירועים מסמרי שיער בדרך והייתי חייבת לספר בבית לאמא ולאחים. מכל תקרית קטנה המצאתי סיפור גדול. אם למשל פגשתי אישה זקנה עם כד חלב סיפרתי שהיה לה מקל ביד אחת ומהיד השנייה נזל החלב מהכד, ואני הצלתי אותה ואת החלב וכשהיא הגיעה הביתה היה לה מה לשתות ועוד נשאר קצת בכד גם לחתול. כששלחו אותי להביא דבר מה מהשכנה סיפרתי שראיתי כלב בדרך, כי פחדתי מכלבים. תמיד אהבתי לספר והגזמתי, עד כדי כך שבכל פעם שאלו אותי,'נו, מה קרה הפעם?'. מספר סיפורים זו תכונה מולדת. אמא אמרה שבבית שבו נולדתי יציבו לוח שיש ועליו ייחרטו המילים: 'מרים רות מספרת הסיפורים נולדה בבית זה'. כל כך היא נהנתה מהסיפורים שלי".
אטלס: "אז היית פנטזיונרית. היכולת להמציא דברים היא הספרות במיטבה. כי ספרים זה לא תמיד דברים אמיתיים אלא מצבים בדויים שבנויים מחומרי חיים אמיתיים.ספר זה לא רק על מה שקרה אלא על מה שעשוי לקרות. אני לא הייתי ילד מפנטז. גם היום אני לא מצליח להמציא סיפורים. אני כותב על המציאות או שלי או של ילדי. 'והילד הזה הוא אני' נכתב על הבן שלי האמצעי, נועם, שהיום הוא בן 37, אבל כשהספר התפרסם הוא היה בן שש.'בניתי גשר מעל תעלה ואחר כך ראיתי שעברה עליו נמלה', זה נועם. ו'פעם בחנות חשבה החנוונית שאני מדבר פולנית', גם זה נועם.
"אני מקפיד על שלושה עקרונות בכתיבת ספר ילדים. האחד, לכתוב קצר, לחפש את הגרעין מתוך ערימה של קליפות. השני, לכתוב פשוט, כי ספרי ילדים היו כתובים בילדותי בעברית יפה, במליצות של שבת, 'אמי, אנוכי חפץ לסעוד פת שחרית'. היום ילדים חושבים שפת שחרית זה לחם שחור. אני כותב בשפה הפשוטה, הבסיסית, שפת יומיום של ילדים, בלי 'סבורני', ' תמהני', ועם סלנג וקיצורי לשון ושיבושים. ושלישית, אני מקפיד על האמת. גם אם זה לא תמיד קל. כי לצד ילד חזק ובטוח בעצמו יש עשרה ילדים שחוטפים מכות".
למרים רות, כלת פרס ביאליק ויוניצ"ף, שלושה בנים, 14 נכדים, 20 נינים ו-24 ספרים לגיל הרך. "מעשה בחמישה בלונים" (ספריית פועלים) הוא יצירתה הראשונה והמפורסמת ביותר, שנמכרה עד כה בכחצי מיליון עותקים. ליהודה אטלס, 68, שלושה ילדים, ארבעה נכדים ו-24 ספרים . "והילד הזה הוא אני" (הוצאת כתר) מכר עד כה 150 אלף עותקים.
אטלס עבד במשך 35 שנה כעיתונאי וכתב בשעות הפנאי. בשנים האחרונות פרש לגמלאות והתמסר לכתיבה במשרה מלאה. "היום אני יכול לכתוב כמה שאני רוצה", הוא אומר, אבל ניכר שאין חדווה גדולה בחירות החדשה שקפצה עליו לאחרונה. "ובכל זאת יש הבדל בין מה שכתבתי פעם למה שאני כותב היום. אני כבר לא כותב שירים. מיציתי. אני כותב סיפורים קיימים בחרוזים או סיפורי אמת בפרוזה, וגם עוסק בתרגום ספרי ילדים מאנגלית, בביקורת ובמחקר".
גם רות כבר יכולה להתמסר אך ורק לכתיבה, אבל במגבלות העיוורון. יש לה קריינית וכתבנית צמודה, וגם את הנכדים, שלהם היא מקריאה את היצירות החדשות שלה ומהם שומעת את התגובות הראשונות. "פעם הילדים מצאו את עצמם בתוך הספרים שלי ושמחו. לא פעם הם הציגו את עצמם כ'אני הילד מהספר'. היום הנכדים והנינים תופסים את מקומם. זה משמח אותי ומנחם את העיוורון, למרות שאני לא ממש עיוורת. אני רואה צללים, ואני גם צלולה".
אטלס: "בן אדם, ברגע שהופך לסופר, הופך גם לצל".
"השכל שלי לא עזב אותי, לשמחתי", מהרהרת רות. בשקט שמשתרר פתאום בחדרה עמוס ספרי ילדים חדשים-ישנים מכה ריח השקד והשסק. "אני קשורה עם הספרייה של העיוורים ומצליחה ליהנות מעלילה גם אם אני לא רואה אותה בעיניים. אבל עדיין זו טרגדיה. כי לקרוא פירושו לראות את הכתוב, ולכתוב פירושו להחזיק את העיפרון והנייר. אז יש טרגדיות בחיים. בדיוק כמו שלימדתי את הילדים. גם הבלון שלי התפוצץ. בום טראח".
נא להמתין לטעינת התגובות
